לקחתי לי הפסקה ארוכה מהכתיבה פה, מעצמי כנשלטת ונפרדתי ממני, אבל אני חסרה לי, כי אין אני בלי בדס"מ בעיניי, זה חלק כל כך מהותי מהנפש שלי שלא מצליחה לחזור חזרה...
ככה זה כשאת מוציאה ספר וסיימת עריכה ראשונה,
מחליפה מקום עבודה אחרי שנים,
נתקפת בדלקת ריאות בגלל הילדים,
שוקעת לדיכאון וצריכה את עצמך להרים.
בשקט... ההפסקה נכפית עלייך כדי שתלמדי להרים את הראש גם לבד, גם בעצמך.
ואת פה, מנסה לחזור ולהחזיר, מסדרת תיקים וארגזים של ציוד,
אוסף של קולרים, אוסף של פלאגים שרובם דיי גדולים, אוסף מחבטים, שוטים, מצליפים מגוונים, אפילו אוסף נחדרים שנשלטים בבלוטות', ואוסף מחטים ומחטאים,
מסדרת כדי שידלקו בי מחדש,
הצורך,
הרצון,
להרגיש את הידיים שלך עוטפות את הגרון,
הרגליים שלך דורכות על הפנים,
הלשון שלי שרוצה לשחות לך בפנים,
ואני שרוצה לחזור לשמש אותך,
למצוא את המקום השקט והבטוח שוב תחת רגלייך,
אני מטפסת למעלה מהבור,
בשביל שנינו,
אני רוצה לחזור,
בשבילי אתה האור,
בקצה השחור,
אדוני קח אותי,
פרק אותי,
תן לי מזור.