בעיניי מוחי בין אם איתך, בין אם לא, אני כבר אבודה בתחושת הביחד-בנפרד הזאת.
אבל לרגע בעולם אוטופי, שבו הילדים כולם ישנים בלילה במיטות שלהם בחדר הממד-ילדים ולא שלנו, עלינו, בינינו.
יש לנו עוד חדר, שאותו נרוקן מכל תכולה מפריעה, לא נחזיר אותו להיות המשרד שלנו, אלא נשמיש אותו כחדר שירות.
בארון החום הגדול יהיו הבגדים שלו, או שלה, עם עדיפות לשלו, כדי שההשפלה והמעמד יהיו נכונים יותר.
מקופלים ומסודרים היטב, לצד בגדי מנקה, פפיונים בכל מיני צבעים, מדבקות, תחפושות, פאות, מסיכות, תיק הכלים שלנו והכספת. שתכיל מפתחות שרק לי ולך ידוע מה הקוד אליהם. לא אשא את המפתחות לכלובון שלו ביד אלא בכספת נעולה.
הנשלט שירות שלנו, יהיה שלנו, לא רק שלי, אתה אולי תרגיש בעלות נכונה יותר מאשר עליי, למרות שהנפש שלי קשורה בשלך לנצח. השליטה, משתנה, כמו רכבת הרים.
הוא יהיה בכלובון תמידי, יש לנו
locktober, no not November, denial December
ונמשיך...
הוא ישוחרר למקלחות בפיקוח, כדי שלא ישוטטו להן ידיים בטעות מלבד רחצה טובה.
יהיו לו משימות כמו שטיפת הבית, אבק, כלים, כביסות, סידור. מידיי פעם אולי ללכת איתי והילדים לפארק או איתך והילדים לפארק. צלע שלישית, אבל שירותית. נוחה.
נוכל להשמיש אותו לשולטים חברים בתור בובת מסירה, ונדאג לו לחדר מחייה נוח, לא אשתמש בו, ואתה אולי גם לא כי השליטה תהיה מנטאלית, עונשית, לא מינית. מלבד הכלובון שינציח את מעמדו.
אם הוא ירצה נשחרר אותו לדייטים במידה ויחפש בת זוג אבל לא שולטים. כי זה שלנו. וזה יצטרך להיות בהסכמה מראש ובקשה מפורטת.
כמובן שנשלם לו משרה חלקית, והוא ייאלץ להיות סטודנט או עובד מהבית במשרה כלשהי שלא תעלים אותו יותר מידיי מאיתנו כי הוא צריך להיות נוכח בשירות. לא ארצה שיעבוד משרה מלאה 7 עד 17 ואז לא יהיה לו זמן אלינו.
אבל אני חיה בעולם אוטופי.
שאני יוצרת לעצמי,
עם עצמי,
לבד בספה,
ממתינה לעוד הבהוב פלאשים של אזעקה.
לעוד התקף חרדה שיגיע עם הסירנות העולות ויורדות.