זהו
זה הסוף, כנראה שאף פעם לא מגיעים לאן שבאמת הלב רוצה, או לאן שהשכל מנסה לכוון אותכם.
התמוטטתי סופית.
ובאגואיזם יצא::::
איפה אתה שאני אוכל לשים את הראש ולבכות.?
איפה אתה שאני אוכל להרטיב את כתפיך בדמעות ולשאול מה יהיה?
איפה אתה, שאוכל לשאול מה אני עושה הלאה?
איפה אתה שאוכל לשאול אם הכל יהיה בסדר?
איפה אתה שאוכל לישון בשקט בלילות? בידיעה שיש מי שנמצא שם.
איפה אתה שאוכל לחבק אותך ולדעת שאתה שם?
איפה אתה שתביא לי טישיו ותנסה להצחיק אותי?
איפה אתה שתעזור לי להתמודד עם הכל?
איפה אתה שתנסה לעזור לי להתמודד? כי לא תמיד אפשר לעזור בהכל...
איפה אתה שתחבק ותגיד שהכל יהיה בסדר?
ואיפה אני שחזקה מספיק לעשות את הדברים האלה גם לבד?
איפה אני שיכולתי לעצום עיניים ולדעת שאתה שם למרות הכל?
איפה אני שמעולם לא יכולתי לפגוע באף אחד עד שהגענו לזה.
איפה אני שהתפרקה לרסיסים ומנסה למצוא אותם כדי להדביק הכל בחזרה....
איפה כל אותם גברים שתמיד אומרים, אני פה בשבילך
אני לעולם לא אלך
אני שומר עלייך
אני יכול לתמוך
אני אהיה גם כשתצטרכי....
כל אותם גברים שמבקשים תמיכה רגעית, ואח"כ את שווה לעפר לרגליהם.
תראה מה נהיה...
אנחנו חיים בעולם אפרורי, בעולם שבו אמת היא שקר, ושקר יכול להיות האמת.
בעולם שבו אין אנו יודעים מה יהיה הלאה
בעולם שבו הכל יכול להתפוגג מול עיננו בשבריר שנייה, אך להבנות באותו הבזק.
ראיתי הכל נשבר, אני עדיין מחפשת לראות את הבניה.
ובינתיים
עוד צלקת שזורה בצרור הצלקות שלי , פיזיות עוד אפשר לספור אך נפשיות הרבה יותר הרבה מעבר לזיכרוני, מרוב הכמות כנראה. או ההדחקה. כמו שלומדים בפסיכולוגיה בגרוש שהאדם מדחיק את מה שאין הוא מסוגל להתמודד איתו.
אז למה אני לא מצליחה להדחיק?, למה אני חיה כל יום את הסיוט הזה של לקום בבוקר ולתהות מה יקרה היום? אני אפול? אני אבנה?
אני רוצה להדחיק.
אני רוצה שזה יעלם.
אבל הפחד עוצר בעדי מלעשות כל צעד שהוא.
הפחד שיתק אותי.
וההתמוטטות הייתה חייבת לפרוק את הפחד, התהייה, הכאב והשאלות איפשהו.
אז כנראה שהכלוב היה אופציה ראשונה. מאחר ואני כותבת פה רק סיפורי סקס או כל סיפור הקשור ומתקשר בצורה ישירה או עקיפה לסקס ושליטה או סקס או שליטה אז רציתי לגוון, או יותר נכון לכתוב משהו ממני, משהו ישירות מהלב ללא תיכנון מראש מה יצא.
זה יצא ארוך, אבל זה היה צריך להכתב.
ואני עדיין יושבת פה, תוהה, מה לעשות הלאה, במקום ללכת לישון כי יום ארוך לפני מחר.
לא מסוגלת להרדם.
לקחתי את זה ממך. הסהרוריות, ההתעוררות באמצע הלילה לפחות פעמיים שלוש לחפש מישהו לידי.
חיפשתי אותך הרבה עד שנזכרתי ...
אבל זה היה כבר מתוך הרגל, מתוך צורך, אינטרסנטיות, אגואיסטיות, לא אהבה כמו שזה היה פעם.
הקשבתי בחיי הרבה לאנשים מבחוץ ואנשים מסביב, והפעם אני מקשיבה לכולם.
אני לא יודעת אם אני אשמה
או אתה אשם
כל אחד אומר לי משהו אחר
זה כזה פיפטי פיפטי מי האשם במה שקרה.
אבל אני יודעת שאני עשיתי את הטעות הגדולה
ואני יודעת שאני אצטרך לחיות איתה, או לא לחיות בכלל.
כרגע האופציה היחידה שלי היא לחיות איתה.
זה השיר ששמעתי כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה
הוא עדיין מתנגן לי בראש
And the tears come streaming down your face
When you lose something you can't replace
When you love someone, but it goes to waste
Could it be worse?
COULD IT BE WORSE ?