תמיד הייתי סקרנית,
תמיד רציתי לדעת יותר,
תמיד רציתי לטעום מהעולם המתוק של המבוגרים, זה שאף אחד לא מספר לך עליו,
תמיד רציתי לדעת על מה מדברים כשאומרים לעשות אהבה,
ואיבדתי את הכל בדרך.
אהבתי את החיים, אהבתי כל פסיק שהחיים הטביעו בי,
שנאתי את החיים, שנאתי את כל אותן הצלקות והמכות והחבטות שהחיים השאירו בי,
למה? תמיד שאלתי למה אני? מה מיוחד בי?
מעולם לא נראיתי הכי יפה, הייתי תמיד שמנמנה ומתולתלת, לא הייתי גבוהה רזה חטובה ובלונדינית.
אבל עדיין אהבתי את החיים באותה מידה ששנאתי אותם, הייתי שלמה עם החיים שלי.
עוד מגיל צעיר הייתי סקרנית, רציתי לבחון את כל מה שלא מספרים לי, רציתי לדעת מה פספסתי בילדות הקצרצרה שהייתה לי.
דילגתי על גיל ההתבגרות, חשבתי שאני לא אצטרך אותו, יצאתי עם גברים עוד מגיל כל כך צעיר שלא אזכיר אותו פה.
רציתי לטעום, להרגיש, לראות ולחוות, הכרתי גברים כל יומיים ונפגשתי עם גברים אחרים כל שבועיים, רציתי עוד, זה מעולם לא היה לי מספיק. גם בכל השיעורים של חינוך מיני תמיד ידעתי את כל התשובות וידעתי גם מה המורה לא תספר לנו, כמה שזה נעים, וכמה שאפשר גם להכאיב וזה יהיה נעים, ושהסיפוק שלי לא חשוב, שאני כלום, אפס, שהתפקיד שלי הוא לספק, להיות, לקבל, לענג ולתת הכל בלי לשאול שאלות. את זה המורה מעולם לא אמרה לי, אבל הגברים האלה, החסונים והחכמים והמבוגרים ממני, הם בטוח יודעים יותר טוב. כי הם יודעים לעשות לי נעים, כשהם גומרים, כשהם דוחפים את הראש שלי ואני קצת נחנקת, אבל זה בסדר כי טוב להם.
אחרי שנתיים מתחילת הפעילות המדהימה שלי לחקור את העולם הכרתי אותך, שהכיר לי את העולם הזה, את הכלוב, ואת המקום הזה שניתן להיכנס אליו עמוק בפנים ולמצוא ריגוש מדהים שלא מוצאים בסקס רגיל, כי לספק את הגבר זה יותר לא אומר רק לקבל את הכל ממנו באהבה, זה גם לתת, לתת את הגוף שלי אליו, להיצלף, להיסטר ולתת את המקום השמור הזה, זה שאף אחד לא ביקש לפנייך, את המקום ההוא שאני כל כך מפחדת לתת, את הישבן שלי.
אבל היית מדהים, לא נתת לי אפילו דקה להרגיש כאילו כלום לא בסדר, מעולם לא יכולתי להגיד לך לא, הסתכלתי בעיים הגדולות והחומות שלך, עם הריסים הארוכים כאילו התאפרת ממש עכשיו ולא יכולתי להוציא מהפה שלי את המילה "לא", גם לא רציתי, ידעתי שלעולם לא תפגע בי.
אבל הלכת, ולא חזרת, נעלמת ולא ענית לא לטלפונים ולא לאסמאסים, ולא למסנג'ר כי אז עוד היה מסנג'ר. נעלמת כאילו מישהו לקח לי אותך, נעלמת כאילו קרה לך אסון, וככה חשבתי, וניתקתי את עצמי והלכתי לחפש לי אדון אחר.
לא עבר הרבה זמן עד שמצאתי את האדון האחר הזה. הוא הציע לי המון, כסף, גברים, מקלט, את אותו היחס ממך,
אבל הוא היה אחר, הרגשתי כמו סמרטוט, פחדתי מעט, אבל פחד מעולם לא הפריע לי, קצת פחד פה ושם זה לא משהו שקשה להתעלם ממנו, אז התעלמתי.
ונפגשנו
כבר כשנכנסתי לאוטו סטרת לי, האדון החדש שלי, ירקת עליי ומרחת לי את זה על הפנים בהזהרה שחסר לי אם אני אנגב אותם.
הצמדת לי את הפנים לתוך המכנסיים שלך ודחפת חזק, בין כל הרמזורים הייתי צריכה ללקק את המכנסיים שלך, כדי להראות לך כמה אני רוצה. רמזור ועוד רמזור ועוז רמזור, וכבר כואב לי הגב אבל אני לא ארים את הראש. אני רוצה לרצות את האדון החדש שלי. אני רוצה שתהיה כמו הישן שהיה לי.
והגענו לחולות, והעפת אותי מהאוטו, העמדת אותי על הברכיים מולך כמו זונה אמיתית, כמו שהייתי רגילה ודחפת לי את הזין לגרון, נחנקתי, לא רציתי, כאב לי, והמשכת.
כאב לי מאד ובכיתי, הקאתי, והתחננתי. אני, שמעולם לא התחננה לדבר, אני שתמיד הכל הגיע לה על מגש של זהב ואפילו על מגש מיהלום, אני התחננתי.
התחננתי אלייך, אבל זה לא עזר, וכל פעם שהתנגדתי דאגת להזכיר לי את המקום שלי, דאגת להזכיר לי שזה הייעוד שלי. כאב לי בחזה, וכאב לי בגרון
אבל פחדתי, אז הפסקתי להתנגד פיזית, כי זה לא עזר וכאב לי. לא רציתי להכעיס אותך יותר.
והפכת אותי על ארבעה רגליים, או יותר נכון לומר שש, ונכנסת. והרגשתי שבדיוק ברגע הזה הנשמה שלי נפרדת מהגוף.
נשאר רק גוף שנועד לשרת, רק גוף ריק מתוכן, חור שחור שיכול רק להכיל פיזית ולעולם לא נפשית.
נשאר ממני כלום. והמשכת, וחדרת וזיינת ודאגת לדחוף לי את הראש למטה כדי להעלות את הפרס שזכית בו למעלה, את התחת שלי.
דאגת בכל דחיפה וחדירה להזכיר לי מי אני ומה אני. אני חור שנועד לשרת אותך.
בכיתי, וביקשתי שלא, ורציתי שתפסיק, והתחננתי שתפסיק, אבל המשכת...
והלילה המשיך והמשיך... ומצאתי את עצמי באוטובוס, ואז במקלחת,
מגרדת שאריות של שנאה,
שאריות של נפש, שלא צריכה להישאר,
מגרדת את החול, והזרע, והעור, והדם שנקרש כבר מאחורה, מגרדת את הכל.
מגרדת שאריות של עצמי
כי אני רק עוד חור שלקחת.
עוד אות בחדשות,
עוד אחת מתוך אחת