לפני 11 שנים. 15 בספטמבר 2013 בשעה 23:46
היה זה יום קיץ חם, לא מהסוג הזה שתסתגר בבית עם מזגן מכוון ל16 מעלות, אבל בהחלט מהימים האלה שחוץ מבילוי באיזה אוקינוס, ים, ימה, או לפחות נחל זורם, לא היית יוצא. באותו היום החלטתי לטייל, ולא סתם... בנגב - תמיד אמרתי לעצמי שבחירותי בטיולי הזויים לפחות כמו חיי. חבשתי על ראשי כובע רחב שוליים, צבעתי את עורי בקרם הגנה, שסחבתי איתי בתיק הקטן שהיה רתום לגבי, ארבע ליטר מים, ולדרך. המסלול היה במגמת עליה, כמו שאני אוהב, הרי המטרה היא לכבוש את הפסגה.
מרחק של כעשרה ק"מ ואני כל כולי שקוע בעצמי, חושב עליה, על היפיפיה עם השיער השחור, שפגשתי לילה קודם בדאנג'ן. שערה השחור הארוך עוד התעופף בראשי בעודי צועד במעלה השביל. אפילו כשעצרתי למנוחה, חוץ מלהתפעל מהנוף המדברי המטמטם שהלך ונגלה לי, חשבתי על עינייה הכחולות והגדולות כמו שני אגמים והחצאית, אם אפשר לקרא לבגד כל כך קטן חצאית, שהתנופפה ככל שהתנועעה על רחבת הריקודים חושפת ירך ולעיתים גם הצצה על התחת היפה הזה שלה. חולצה כמעט שקופה, ללא חזיה, שאפשרה לפטמותיה כמעט לצאת מגדרן.
ככל שחלף לו הזמן, והשמש החלה לעמוד במרכז הרקיע מכה בכל עוצמתה, הבנתי שאולי היה זה רעיון מעט שגוי לצאת למדבר. באותה העת הרצון לכבוש את הפסגה היתה מטרה המקדשת את כל האמצעים. שמה היה רות. דברתי איתה מעט על רחבת הריקודים. כבר קודם והפעם ביתר שאת יכולתי להבחין שאת צווארה הלבנבן והמקסים מעטר קולר. לא היה זה מהקולרים הגדולים שאתה רואה לעיתים, במסיבות, היה זה קולר עור לבן ועדין, שהשתלב יפיפה עם חולצתה הלבנה, אך הוא הצליח לגרום לי לתחושת החמצה, שכן היה ברור לכל שהיא משוייכת. מה עוד שאמרה לי זאת בעצמה, כשהעזתי לשאול אותה אם היא פה לבד? היא שללה בראשה והצביעה לעבר בחור מעט צעיר ממני. נקרא לו מולי מטעמי צנעת הפרט. מוכרח להודות שמולי הוא בחור מרשים, מה עוד שאני מכיר אותו. אנחנו לא חברים טובים, אפילו לא כאלה שיודעים משהו על החיים של האחר, אולי מלבד מעט רכילויות מזדמנות, אך אנחנו בהחלט מכירים, שלום - שלום כזה.
אני ממשיך את המסלול שנהיה קשה מרגע לרגע. כך זה בדרך כלל. ככל שאתה מתקרב לפסגה העליה נהיית תלולה יותר, אבל הפעם גם הרגשתי מעט מסוחרר. עצרתי ללגום מעט מים ונוכחתי לדעת שנשארתי עם ליטר. החרדה שקפצה עלי החזירה אותי למועדון. אני על הבאר לוגם עוד משקה אחרון והנה היא בעצמה נגשת אלי, מתיישבת לידי, מזמינה לעצמה עוד מרגריטה, מחייכת אלי, חיוך כזה מלא משמעות. אני נדלק וכמובן מחזיר לה חיוך לא פחות משמעותי. היא שואלת לשמי, ואני בתגובה שואל אותה על איך זה ייתכן שלא ראיתי אותה אף פעם קודם פה. בזמן שהיא לוגמת מהמרגריטה, חוככת בדעתה מה לומר, נעמד מאחוריה אדונה, מולי, ומסמן לה לנוע לכוון החדר האחורי, החדר עם התאים, מכירים?
אני ממש מרגיש חלש, המיים כמעט ונגמרו לי. מרחוק אני רואה את הפסגה, ועליה אני רואה מעין אגם מים מוזר. אני חוכך בדעתי אם אין זאת תופעת המיראז', הידועה כל כך במדבר, אולם מראה הפסגה מתערבב לי איתה. אני מחליט ללכת ונכנס אחריהם. מולי מבחין בי בין האנשים שהיו פזורים שם ומיד מוריד אותה על ארבע, מעלה את חצאיתה, שגם כך כבר גילתה המון, והחל מצליף בה, בהתחלה ברכות, ואח"כ יותר ויותר חזק. אהבתי מאוד את יכולתה לספוג מבלי לזעוק מכאב ועוד לספור אחת.. שתיים... שלוש ... הצלפה הצלפה ולהודות לו אחרי כל אחת מהן. כן היא היתה ראויה להערצה. בערך כשהגיעה לשלושים מולי הוציא את הזין שלו, תוך כדי הוראה "תסתובבי כלבת אשפתות". היא מסתובבת אליו ומבקשת ממנו רשות להכניס את הזין שלו אל תוך פיה, וכשמולי רק עושה הן בראשו, היא מכניסה את האיבר המגודל הזה של מולי, לאט לאט אבל עד הסוף, ישר לתוך הגרון שלה, מצמידה את פניה לגופו, שפתיה כרוכות מסביב לבסיסו. אני לא אוהב שמתייחסים אל השפחות בפוטנציה שלי בכזאת אגרסיביות, רק כדי להוכיח לי, שהיא שלו, ושאני, אחר כבוד אתרחק ממנו כמה שיותר מהר כי היא שלו. אני שקעתי במחשבות... חשבתי על איך אני הייתי מטפל בכלבה הטובה הזאת כראוי.... חשבתי על הפסגה.
הראש החל מסתובב. הפעם הרבה יותר מהר ממקודם. כשפקחתי את עני יכולתי בברור להבחין שאני בפסגה. חשתי טוב מאוד יחסית לאך מעט קודם, בעיקר כאשר באופן מפתיע יכולתי ממש לראות אותה מולי. היא היתה לבושה בדיוק אותו הדבר כמו אתמול, בהבדל קטן אך משמעותי. היא היתה ללא הקולר. היא רכנה לעברי, מלטפת את מצחי, שואלת אותי אם אני בסדר. פניה נראו מודאגים. מיד השבתי לה שלראותה ואת הנוף שמעבר לכתפיה כרקע מטורף, שרק מעצים את יופיה, היא התמונה המדהימה ביותר שיכולתי לבקש לעצמי. היא נרגעה וחייכה לעברי בדיוק את אותו חיוך מלא משמעות מאמש. שדייה שהיו כל כך קרובים אלי היו חייבים ליטוף. נגעתי בהן רכות וכשחיוך מלא עונג עלה על שפתותיה הרשתי לעצמי לצבוט ולמשוך את פטמותיה, מכריח אותה לקרב את גופה לגופי, את פניה לפניי, את שפתיה לשפתיי. נשקתי לה בעוז והיא החזירה לי נשיקה עמוקה. נשכתי את שפתיה ממלמל לעברה "אני רוצה אותך איתי. אני רוצה להפוך אותך לכלבה הממושמעת שלי". יכולתי ממש לחוש את הלמות ליבה. היא שוכבת בכל כובד משקלה מעליי באמצע המדבר. אני זוכר שהתפלאתי כמה קלה היתה. התהפכתי, שם אותה מתחתיי, קורע את חולצתה מעליה, חושף זוג שדיים צחורים, יפייפים, במרכזן זוג פטמות ורדרדות. "ילדונת, בת כמה את?" אני שואל. "אני בת שמונה עשרה" היא לוחשת באזני. "ילדה לכי הביתה!" אני אומר לה והיא שוב בלחישה, כאילו שיש שם מישהו שמאזין לנו, "אני רוצה אותך אדון שלי". העמדתי אותה שם על ארבע בדיוק כמו מולי והתחלתי מצליף בה בענף, בהתחלה חלש ואח"כ חזק יותר ויותר, משאיר את סמני הענף, פסים אדומים שהולכים ונגלים ביתר שאת על ישבנה המתוק, מכריח אותה לספור ולהודות לי אחרי כל מכה, ובכלל לא חשובה היתה לי עצמתה של ההצלפה. שהגעתי איתה למאה, אני חושב לעצמי זה מציאותי, הוצאתי את הזין שלי והורתי לה באותו טון אגרסיבי של מולי "תסתובבי כלבת חוצות מדברית שכמוך", כאילו רוצה להבהיר לה ולי עצמי - את שלי וזהו זה, ממש יכולתי לשמע אותי מדבר בקולו. שהסתובבה, ראיתי משהו כתוב על הכוס המגולח שלה. העמדתי אותה ערומה, שם בפסגה של ההר. היא ואני, ומאות קילומטרים של שממה מדברית יפיפיה. כן הן התחרו בינהם המדבר והיא בתחרות יופי ורות בהחלט יצאה מנצחת. על הכוס הכל כך מרשים הזה התנוססה כתובת קעקוע ברורה ויפה להפליא "הרכוש הפרטי של מולי". כן ממש מולי.
