כך היה, לפני שנים רבות, אבל לא כי ככה נהוג, נוסעים ברכב זעיר, פיאט 104, למי שמכיר, לצפון - למצפה ביער הנדיר, שמשקיף לעמק נטופה.
אני והיא ערומים במגדל, אין נפש חיה - לא זאב, לא צב, אפילו לא בני אדם. ליאור זה היה שמה, נזכר לאחר שנים של משפחה.
אז לא ידעתי שזה בדיוק מה שאני מחפש, אישה משוחררת שרוצה אותי בכל אבריה, בכל תשוקותיה, פשוט רוצה אותי, ככה כמו שאני בדיוק.
זה לא שאשתי לא רוצה, לא מתענגת, לא מתמסרת אלי - היא כן. אבל פתאום מתוך השגרה, ככה צפה לי אל מול עיני פניה המאירות, עניה המבקשות, גופה ערום ומגורה לפני, משפשפת את עצמה על ירכי, מנשקת, מלטפת, אוהבת, כמו שאפשר רק בפעם הראשונה.
ככה כמו שאני חולם בהקיץ אותה - את ליאור, אני שומע אותה - את אשתי היקרה, קוראת לי לסדר את הכלים, כי המדיח סיים, בעודה עולה אל הילד שלי שבוכה כדי לקבל את רצונו, כדי לקבל את מזונו.
לא יודע כלום. לא יודע למה. יודע שאוהבים אותי. יודע שקשה איתי. יודע שאין כלום הוא עולם ומלואו. יודע שכל הזמן הזה הייתי לבד.
אוהב אתכן.
שונא אתכן.
רוצה רק שלווה אמיתית - לא מוות - חיים אמיתיים!