אמת ובדיה

נקשתי על דלתה באופן בוטח, כאילו החששות מאחורי, כאילו אני יודע בדיוק איך כל רגע הולך להיות. התסריט במוחי חזר כמו לופ - אני בודק כל פנטזיה והתפתחותה.
שמעתי את קולה: "הוא הגיע.. אני חייבת לסיים" וסגירת טלפון תוך כדי "כן, מי זה?" בכל רם יותר - אפשר היה לחוש את המתח בקולה.
"זה אני מר X"
שמעתי את רגליה מטופפות על נעלי עקב, כמו שביקשתי. היא נעצרה אל מול הדלת מצידה השני, ממש ס"מ בודדים ממני. יכולתי לראות את עינה מתקרבת לעינית. חייכתי אליה והפרחתי נשיקה באויר.
קול שקשוק המנעול, העלה את ידי האוחזת זר ורדים, שקטפתי בגינתי שלי.
היא פתחה את הדלת לרוחה, ולעיני התגלתה היא לבושה שמלה אדומה קצרה וסקסית - אני סוקר אותה מפרצופה המחויוך בביישנות, מחליק על שמלתה בעיני אל עבר חזה הזקור - אני ממש יכול לראות (כמעט לחוש) את פיטמותיה. ממשיך לגלוש על שמלתה אל מותניה - רגליה - נעליה - נעלי עקב שחורות גבוהות. אני מעלה את מבטי כדי שיצטלב בעיניה, חיוך זימתי על פני. אני אומר לה ישירות "ילדה טובה" ומיד לאחריו מגיש לה את הזר "זה בשבילך.... זה מגינתי.... תזהרי מהקוצים"
היא לקחה אותו מידי "תודה" היא אמרה תוך כדי הזמנה ידנית אל ביתה. דירה חמודה קטנה - חדר אחד גדול. המיטה מסודרת בקפידה. וילונות ארגמן כיסו על חלון סגור בתריס. קיר צבוע בבורדו ועליו תמונה יחידה של זוג מחובק מעופף מעט - לימים אחרי זהיתי אותה בתור תמונה של שאגאל בשם "the lovers".
"משהו לשתות?" שאלה
"מה יש?" עניתי בשאלה.
"ייו?"
"אדום אם יש בבקשה"
ראיתי שהיא מחפשת משהו בארונותיה.
"אגרטל?" שאלתי
והיא הסתובבה לעברי וענתה "כן, אין לי פה משהו נורמלי, מתנצלת"
"אין צורך" אמרתי מיד
"לא נעים לי. מאוד יפים הורדים שהבאת - אדום זועק" חייכה אליי.
"לא..לא...." חייכתי "אין צורך באגרטל". קרצתי לה.

המשך יבוא