מחר -
שזה בעצם היום רק בעוד כ14 שעות -
אני אהיה באזכרה לאישה נפלאה -
אישה שמעולם לא התחתנה -
אישה שמעולם לא היתה אמא -
אימי השניה.
אז היום חשבתי עליה..... והחלטתי לכתוב משהו שמיועד לה - את האמת לי - לכן הוא יופיע פה:
עברו מספר שנים מאז שהלכת - קשה להאמין שלא היה זה רק אתמול?
אני עוד זוכר בברור את התמונה של עצמי נוסע בכביש החוף, חוזר מבית החולים לעבודה, חושב עלייך, בוכה כל הדרך ופתאום מתוך הבועה הזאת המכשיר הסלולרי משמיע את צלילו המוכר, המנוכר - אני נעור ועונה ובצד השני קול מוכר שאומר לי שהמצב מחמיר וצריך לחזור....
הבועה מתחלפת לפחד - הפחד שאת תעזבי אותי לפני שאני מגיע. אני זוכר שאני טס - לחוץ - מתחנן שלא תלכי - שתחכי - רק עוד רגע.
אני מגיע בזמן - מדבר איתך - כולנו מדברים. אני זוכר את העצב - את הכאב..... - הכאב שבלהיפרד ממך -
אז את האמת - היום אני מבין את זה הרבה יותר לעומק - לעולם לא נפרד. היום אני מבין כמה אני יצוק מאישיותך, לטוב ולרע - אני אוהב את זה. אני מודה לך יום יום על כך שאת איתי,
ולכן לא אומר שלום...
ובטח שלא להתראות....
רק אומר תודה גדולה, גדולה, גדולה.
לפני 13 שנים. 6 בדצמבר 2011 בשעה 22:50