המח האנושי הוא אחד הדברים המורכבים ביותר - תוך שניות אדם יכול לעבור ממצב שבו הכל טוב למצב שבו הכל רע - מספיק שהאחר - ההוא החשוב לא מחייך - לא מחזיר אהבה - שלא משנה כמה טוב היה לך קודם - עכשיו זה לא שווה כלום - ואני לא מדבר על אנשים פגועי נפש - אני מדבר על מניה וחברתה דיפרסיה שמקוננים בלב כולנו - את האמת הקשר הזה שבין קליטת מידע ע"י חושים והשפעותיו על הרגש האנושי תמיד היו - הם - ויהיו מדהימים בעיני - לפעמים כשאני מרגיש את זה קורה - אני מעדיף להיות שלישיית הקופים - אתם יודעים האלה מהמודיעין - לא ראיתי - לא שמעתי - לא דיברתי - אבל לפעמים אפילו חושים לא צריך - לפעמים אתה במחשבותייך בלבד מכניס את עצמך ללופים חסרי טעם - איך שהוא הפחד הקדמוני הזה - הפחד של להיות לבד - לא מקובל - לא אהוב - חרדת הנטישה הטבועה כל כך עמוק בנו, צץ מרים את ראשו ומוריד לנו אלה ישר אל בין העניים -
שמתי לב שזה נמצא אצל שולטים/ות, לא פחות מנשלטים/נשלטות - השוני הוא בהצגת הדברים - אז כשאתה שולט יקר אומר לה "את לא רוצה? קומי ולכי" זה לא בגלל שבאמת לא איכפת לך - אתה פשוט מנצל את ההבנה ברוב המקרים שהיא כל כך פוחדת ללכת שהיא תשאר - ואם היא מעיזה עוז (אין דבר כזה - אבל אני אהבתי, אז השארתי) ללכת - אז אתה מקיף את עצמך בשפחות אחרות מציאותיות - וירטואליות - רק שחס וחלילה לא תשאר לבד - אני אפילו מבין את הבדיקה של עד כמה היא באמת רוצה אותך -
אבל אני אף פעם לא עשיתי את זה לא לונילית שלי ולא לאף אחת אחרת - מהסיבה הפשוטה שאני מפחד - כן, לא רוצה לעמוד במצב בו היא מעיזה עוז (התלהבתי) - אם אני רוצה ללכת - אני פשוט הולך - אבל אני גם לא מקיף את עצמי בשפחות - בכלל כמות האנשים החשובים לי באמת - כאלה שהייתם נותנים את החיים שלכם כדי להציל אותם - ואני לא אמיץ - היא קטנה - וטוב שכך - לי מספיקה אחת ויחידה והאמת שיש לנו -
הטוב הזה - כמו פיסגה של הר - כשהגעת אתה באופוריה - מרוסק מהמאמץ - אבל מבסוט מהתוצאה - ואז אתה מסתכל למטה - לא לעמק - אלה לתוכך - ושואל נו, טוב? - מה ההר הבא? - ואחר כך? - ואחר כך? - עד מתי? - מתישהו כל זה ימאס - ואז ישאר חלל גדול - הפחד הקדמוני - חרדת הנטישה -הפחד שימאס לי ממך.
יש לי אהבה - ים של אהבה - אפילו יש לי קצת כסף - אז מאיפה זה בא? - מאיפה זה בא - מאיפה בא העצב?