כשזה מגיע להורים זה תמיד הרבה יותר קשה - הרבה יותר קשה לך להכיל את הדיכאון - את היחסים הקמפלקסיבים שאין להם מוצא. בחגים זה נעשה הרבה יותר גרוע - בעיקר כשנוסעים אליהם - להורים שלך - שהם אחלה הורים דרך אגב - אבל זה מעלה את הבדידות בצד של הורי - ואז תמיד זה נופל עלי - בהתחלה כאילו רעם ביום בהיר - לאט לאט אתה מתחיל לפענח את התבנית - ועם זאת כשזה קורה זה תמיד מכניס אותך למוד האקסצנטרי - זה שמתנגד לכל העולם - ויודע לשלוח את כל הארסיות בכולם - כן גם בך - בזה את מדהימה - לפעמים זה גורם לך לפחד להתעמת איתי - זה מיד מושלך מצד שניננו על הורינו - וזה אף פעם לא עושה טוב - ואם זאת את יודעת למתן אותי - לא פיענחתי עדיין איך? - אני? את? שניינו? - עם הזמן - לפעמים זה עושה טוב לחפור - לקלף שכבות - להבין אותך - אותנו - אותי.
למה היא צריכה להכריח אותי לדבר עם הוואקום הזה שנקרא לו אבי - כאילו לחזור ולומר בלי שתדע בכלל - אני לא רציתי אותך בתפקידו - אני עדיין רוצה! לא רוצה להכיר בוואקום - כן רוצה תחליף - ואין! כי אני לא הולך להקריב את עצמי - הכעס העצמי הוא רב יותר מכל הכלה - אולי זאת הסיבה שאני כותב פה - זאת הסיבה שאני חופר - לא יכול לתת למישהו שלא נותן לי כלום - וואקום - לא חור שחור אלה פשוט הכלום במהותו! הכל למדתי לבד - ממנו נשארה פנטזיה, שעד היום אין לי מושג עד כמה היא מדוייקת - אבל עיקר חיי נלחמתי בקור של שניהם - ואפילו שלושתם - החם היחיד היה אינטלקטואלי והיום אני לפעמים מבין שבעצם הכל פנטזיית חצי רחמים ענקית - משהו בסגנון הסיבה שישו הפך לקדוש לכל כך הרבה אנשים - לא לי ולא לכם יש את הידיעה איך זה קרה! תמיד הייתי לבד! לבד הכי קל! כמובן שלעשן ולשתות עוזרים לעזאזל!