דחיה ואפילו מרומזת - עצם הרעיון שאת לא רוצה אותי כל הזמן - מעוררים בי פחד.
השאלה למה לא בא לך עלי? - שמובילות לשאלות מה עשיתי? - איך הייתי צריך להתנהג אחרת? - מוציאים אותי מדעתי - מה עוד שאני יודע שזה לא אני שעשיתי משהו - שזה רק לטובה - אבל זה עדיין לא מתרגם לשם - מרגיש מתוסכל.
אני יודע שאת שם עכשיו ותהיי שם גם בשבילי בעתיד - ועדיין המחשבות האלה לא נותנות מנוח.
הכי מפריע לי זה שאת מפחדת להתעמת איתי - להיות שם מולי - להתכנס אל תוך עצמך ופשוט לדבר איתי - לפעמים אני מרגיש כמו רודן אכזר - ואני לא.
את מפחדת להתקרב - מפחדת לבא להגיד:"טוב בא נדבר". יודעת - גם כי אמרתי - גם כי אני מראה - שאני בסערה - כועס - פוחד - רע לי - אני זועק - ואת לא מסוגלת לבא ולהמתיק את הגלולה.
מת לדעת מה קורה שם בפנים - להיות בעל היכולת להבין כל מהלך שלך - ויש לי יכולת כזאת - אבל כשאתה רואה שחור - גם היכולת הזאת שלך רואה שחור איתה - ובסופו של דבר כולנו אנשים בשר ודם.
אני יודע למה זה כל כך מערער אותי ואני מניח שגם את - ועדיין קשה לך לבא ולדבר על זה - פשוט להוציא את זה החוצה - למה לעזאזל? למה?
