אני: יש תחושה של נוון.
ג'מי: למה אתה תמיד צריך לחוש התרגשות?
אני: כי המוות בפינה.
ג'מי: אבל אתה צעיר?!
אני: המוות נמצא בתוכי כל שניה.
ג'מי: איזה מוות?
אני: מוות התחושה - נוחות ההזיה.
ג'מי: והיא?
אני: נותנת לי לחיות. לפעמים זה העולם ומלואו - לפעמים גם זה לא מספיק.
ג'מי: אתה אובססיבי לרגע, אתה יודע?
אני: יודע.
ג'מי: פתאום משתגע - רץ - עושה - כמו עכבר בניסוי...
אני: ואז נוטש הכל.
ג'מי: מחפש את ההתרגשות הבאה....
אני: מה שעצוב בזה?
ג'מי: שההתרגשות היא הבריחה.
אני: השאלה ממה?
ג'מי ואני בקווי התרחקות. תמיד טוב ככה מידי פעם לחטוף חיבוק איתו. ג'מי הוא אחד היצירות היותר מעניינות שלי אין ספק. ג'מי ובדסמ הולכים יד ביד מתחילת הדרך. הוא לימד אותי הרבה על הונילית שלי - על עצמי - עלינו ואני הסברתי לו כמיטב יכולתי עלי - עליו - עלינו. בקיצר לא יודע בכלל למה אני רוצה לכתוב על ג'מי? אולי כי כרגיל יש בי את הפחד לאבד אותו. באותו הלילה שהוא היה כבר בדרכו למות רוחנית טוטאלית - באותו הלילה החלטתי שאני לא יכול להיפרד - אני צריך עוד קצת חמלה - זה היה אתמול!