אני רוצה להתוודות...
אבל לפני זה.... עד עכשיו לא ממש נכנסתי לפוליטיקה.... אבל זה בהחלט מתקשר.
השנה 1995.
החודש נובמבר.
היום הרביעי לחודש...יום שבת...
אני חוזר הביתה..... אנחנו גרים ביחד בת"א העליזה.... תקופת אוסלו...... הסכם שלום... אני באופוריה.
אני זוכר את העצרת רק בטלוויזיה - לא הייתי - אבל אהבתי כל שניה - המרפסת נראתה כל כך לא רלוונטית.... עד שאני נהנתי - כן נהנתי מהידיעה... שניסו להתנקש בחייו.
אני זוכר שאמרתי לעצמי... הם סוף סוף הוכיחו שהם חיות - השלום הפעם ינצח - רבין יקום על רגליו ויראה לכם הימין הקיצוני - אתם סתם אפסים - כלום ושום דבר - אוסלו - התקווה עכשיו... אין אופציה אחרת - הצדק חייב להיות אמיתי ואני חווה אותו עכשיו - הייתי באופוריה.
ככל שהתקדם הערב... הבנתי שאני סתם באופוריה. האופוריה התחלפה מהר מאוד בעצב - מודה לא היה לי האומץ להגיע לאותה כיכר שהיתה מרחק 5 דקות הליכה ממני - רק התביישתי מבלי להודות בכך - סתם התכנסתי בתוך עצמי ובכיתי.
היום נכדתו עשתה לי את זה והרגשתי שאני פשוט חייב לכתוב את זה פה... לא יודע למה? לא יודע אם זה נכון? אבל אני רוצה לשתף - אני רוצה לא לפחד - לא להתערטל יותר מאחורי התהיה והשאלה - אז אני סוף סוף הבנתי את זה - זה פשוט היה הזוי.... הרבה יותר מ 1984.... הרבה יותר מהכל - זה פשוט היה הזוי - ואני הייתי חלק בהזיה - ועל כך אני כל כך מצטער.
לו רק היית בחיים - היה אשר היה - יהיה אשר יהיה.
סליחה.
