ההרפתקאות שלי

אמרת לי להמתין לך מחוץ לרכב בשעה 22 בדיוק, אם לא אהיה בזמן. אתה לא תחכה לי ותעלם.
ואני ידועה בתור אחת שמאחרת. אבל תמיד מאחרת.

פחדתי שתעניש.

הגעתי רבע שעה לפני. אמרת לי לחכות לך באמצע הרחוב. אפילו לא ידעתי אם אתה רואה אותי או לא, אפילו לא ידעתי אם להתקשר אליך ולומר לך איפה חניתי את הרכב ואיפה אני ממתינה לך.

כל עובר אורח שעבר החל מהשעה 10 דקות ל 22:00 הקפיץ אותי. רעדתי, היה לי קר. לבשתי שמלה קצרה (מזל ששמתי גרביון למרות שלא אמרת לי לשים).

כל שניה שעוברת, המתח גובר. נושכת שפתיים, משחקת באצבעות, וכך מעבירה את ה10 דקות הללו שניראו לי כנצח.

לפתע, ב 22:00 בדיוק, אני רואה דמות שמגיעה מתוך הסמטה, אבל עדיין לא הייתי בטוחה שזה אתה עד שהתקרבת.

"ערב טוב כלבה", עמדתי דום ולא זזתי, פחדתי, אתה מבין שאתה הראשון שלי?

"פתחי את הבגאז' והכניסי את התיקים שלי" - חשבתי שאני לא שומעת טוב. מההתרגשות נעלתי את הרכב, שוב פתחתי, שוב נעלתי וכשהבנתי מה רצה, מיהרתי לעשות את מבוקשו.

אז תיק אחד הוכנס לבאגז' ותיק שני במושב האחורי. חשבתי שבנקודה הזו נשב לשוחח, מפני שכך אמר - שתהיה שיחה לפני הכל.

שקט. דממה.

"כנסי לרכב ואת נוסעת לכיוון רח' התאנים" מכירה? - "כן", "יודעת את הדרך?" - "כן".
"תקשיבי כלבה, אם לא הבנת עד עכשיו, כל פניה שלך אלי כשאת נשאלת שאלה את עונה ב"כן אדוני"
הייתי מספיק ברור"? - "כן אדוני".

כל הדרך ליקקתי שפתיים, אני יודעת שהוא הביט בי דרך המראה. אבל ליקוק שפתיים לא תמיד אקט מתוך גירוי, אלה מתוך מחשבות של "מה אני אמורה לעשות עכשיו, מה אני אמורה להגיד.

כ 15 דקות לפני שהגענו, אמרת - "בשביל כלבה מטונפת את נחשבת לנהגת טובה" - "תודה אדוני" חיוך רחב העלתי על שפתיי. "אז מה כלבה, רק רמזורים אדומים את יודעת לתפוס"?
צחקתי.
"את צוחקת?" "כן אדוני, זה הצחיק אותי".
"לא נורא, את עוד תזכרי שצחקת, הצחוק הזה לא ימשך כל הערב".
החיוך ירד.

שקט. דממה.

כ 2 דקות לפני שגענו. אמרת - "תעצרי בצד. עכשיו!", חשבתי שעשיתי משהו לא בסדר. עצרתי בשולי הדרך במעלה הגבעה, חושך, אין נפש חיה בחוץ.
"אם יש לך פיפי, תאמרי עכשיו. כלבה עושה את הצרכים שלה בחוץ, אנחנו נכנס ליער ושם את תעשי את הצרכים שלך" - "לא אדוני, עשיתי את הצרכים שלי ממש לפני שפגשתי אותך".
"כלבה, עוד 2 דקות את נכנסת למסע של השעבוד שלך, תמשיכי בנסיעה, פני ימינה בכניסה הבאה, סעי עד הסוף והחני את הרכב".
ככל שהגענו לבית הגוף שלי קיבל רעד, אני לא יודעת להצביע אם זה היה רעד של התרגשות או רעד ממה שעומד לקרות לי.

הגענו.

ירדת מהרכב, אמרת לי להמתין עם הפנים קדימה. לא להביט לצדדים, לא להביט במראה. רק קדימה. ושאתה תדע אם אני מביטה לכיוון אחר.

אחרי 2 דקות, פתחת את הדלת שלי, והוראת לי לצאת. פתחת את השער, חשבתי שניכנס אבל לא.
אתה הושבת אותי על הכסא עוד בחוץ, פנית אלי בשמי ואמרת "רונית, את יודעת מה הולך להיות היום נכון?" -"אני רק יכולה לשער". "יפה, הגבולות שלי הם ביזאר, תהיה ביננו מילת בטחון שמש זו תהיה המילה, ברגע שתאמרי אותה אפסיק. אם תאמרי שקיעה זו תהיה המילת השהייה למען הרגיעה, ולאחר מספר רגעים אני ממשיך. לבית הזה את נכנסת על 4 ויוצאת על 4. עד כאן הכל ברור" - "כן".

לא רציתי להעמיק בשיחה מפני שעדיין לא ידעתי לאן אני נכנסת ולאיזו הרפתקה.

הוא נכנס. ואני אחריו על 4, כמו כלבה אמיתית.