מדי פעם

לפעמים אני עומדת ברחוב באחת בלילה מנסה לתפוס מונית. כל כך רוצה כבר להגיע אבל גם נהנית מהתחושה שאולי יקרה גם משהו שאני לא יודעת עליו, למרות שאין לי שום רצון להיות במקום אחר. עם שמלת ויניל שחורה, גרביוני רשת, מגפיים שחורים, ומבט שמנסה להיות קשוח. פתאום אני אשה, ולא נבוכה. אני אוהבת את הרגליים הארוכות שלי ונעים לי לצעוד במגפיים בצעדים נחושים. פתאום אני יודעת מה אני רוצה, את מי אני רוצה, וכמה אני רוצה. שום דבר לא יכול לערער אותי, אף מבט או הערה. אני יודעת בדיוק עם מי אני רוצה להיות זונה ומי לא יתקרב אלי גם כשאשכב מעולפת עם יותר אלכוהול בעורקים מדם. אני יודעת בדיוק כמה אני רוצה להיות על הברכיים עם הזין שלו בגרון שלי, עם הידיים שלו בשיער שלי, כשהכוס שלי מתחנן שיתייחסו גם אליו ואז כועס ואז מתכנס ונמס ונושם נשימות עמוקות עמוקות בחושך של התחתונים. אני יודעת כמה אני רוצה להבליט את השדיים כדי שיתפוס לי את הפטמות, אני יודעת כמה אני רוצה להגיש לו עוד ועוד את היד ואת התחת ואת הצוואר ואת הפנים, שינשך וימשוך ויצבוט. אני יודעת הכל כל כך טוב שכל הגוף שלי מפסיק לחשוב ומקבל בכניעה את כל המצבים שאני מזמנת לו.

אבל לפעמים אני מבולבלת נורא. לא מסתדרת לי החצאית, ולא מסתדרים לי המכנסיים. שום דבר לא מתאים לכלום. אני לא יודעת אם אני אמורה להתאמץ להיראות כמו בחורה קלילה וחופשיה עם שמלה מתנפנפת, כמו אשה מטופחת ומאופרת עם חולצה שמבליטה ומסתירה, כמו אמא עם לק בציפורניים של הרגליים, כמו טינאייג'רית שלובשת את הטישרט של החבר, כמו מישהו בת 20, 30, 40. כמו אשת עסקים, סטודנטית, אמא. אני לא יודעת כמו מי אני נראית, כשמסתכלים עלי אני מרגישה כמו טלויזיה שמתזפזפת מעצמה. באמצע התנועה הדמות שלי מתחלפת והמילים מחפשות לרדוף אחרי מישהי אחרת. אני רוצה להיכנס למיטה ולהתפשט רק בשביל להוריד מעלי את כל אלה. אבל גם מתחת לבגדים אני לא יודעת איזה מבט לענוד ואיך להזיז את הידיים. אני קצת אשה וקצת נבוכה, ולא אשה והרבה אכזבה. רוצה זין בכוס ובחורה שתעטוף אותי ואני אותה ונשיקה רכה של אשה יפה וידיים חזקות של גבר אלים שידביקו אותי למזרן. לא רוצה לגלח את הכוס, לא רוצה ללבוש שמלה פרחונית, לא רוצה נעלי עקב. רוצה מבט אחד שינחת עלי כמו שמיכה רכה, שאוכל לשהות תחתיו כמה שניות בלי לדעת מי אני באמת. אני רוצה מילה אחת שתעצור את הריצה בין הדמויות. להפסיק לשנוא את זו ואת ההיא ולחפש אחת אחרת שתהיה יותר אני. אני רוצה ליטוף אחד שיחזיק אותי במקום. קשר אחד ישיר וחזק שיקבע את מקומי בעולם, רק לדקה או שתיים, בהן הגוף שלי יפסיק לחשוב ויקבל בכניעה את המצב הזה שלא ידעתי לזמן לו.

חשבתי שאם תקשור אותי אני אפסיק לזוז

גם ברווחים הקטנים שבין האזיקים לידיים

גם במתיחות הקטנה של החבל

אשכב מתחתיך ואשאב את כל רצונותיי ממשקלך החונק

אך באחד הלילות

סובבתי את הרגל

מה פתאום

קצת הרמתי את הברך

ופתאום

אני רוצה ללכת לטפס להגיע רחוק

בלי רכבת בלי אוניה

רק ככה עם הידיים קשורות

לזחול באדמה

ולהגיע רחוק

אבל לפני זה

תלטף.

לטף אותי מעל העיניים, שיעצמו, ואז משם לכל מקום, בכל כיוון.

זה הדבר הראשון תמיד.

אחרי זה תעשה מה שאתה רוצה.

הליטופים האלה חשובים, אתה מבין? הם עוצמים לי את העיניים.

הם מעצימים לי את הנשימה.

הם מפתלים לי את המחשבות.

אחרי זה תעשה בי כל מה שאתה רוצה.

לאן אתם הולכים?

איפה אתה, זיין-על, זיין-תחת, מלך הזיינים?

איפה אתה היום, ברגע זה, אחרי שגיליתי עליך סוד או שניים. אחרי שגיליתי 

למה התחלת לנפח שרירים, לקצר תהליכים, ולהחליף את הליכתך

אחרי כל טריקת דלת.

איפה אתה? ממש עכשיו, כשאני שומעת את נחירותיך במיטתי, ואת נשימותיך הכבדות עולות במדרגות.

שעה, שעתיים, שלוש.

שתיקה.

אף מילה מהפה, אף מילה מהמבט.

מדי פעם מסתכלת מסביב, מדמיינת אותו, מערבבת.

לא רוצה לחיות אותו עדיין, אבל מרגישה אותו לאט לאט מחלחל לתוכי, מסקרן אותי, מפתה.

רגע אחד גם הוא נעצר, שותק אלי בחזרה, אבל מייד ממשיך בשלו.

ואז פתאום, בלי שאני שמה לב, נפתחות העיניים וצעקה ארוכה מדי.

אני מבינה שזהו, מצאתי אותה שוב, הפינה הרחוקה הזו עם השקט. אפשר לתת לו לחדור לתוכי.

עם כל ההמולה שהוא, עם כל הבלגן שהוא, עם כל הרעש שהוא.

עם כל הכוח שהוא מפעיל בתוכי.

אני לא רוצה לכתוב יותר
מעדיפה
לעשות ביד ושאתה
תזיין מישהי אחרת
זיין אותה חזק אני אספור את כל הרגעים שיש בזמן ואז אמחק
אחד כן, אחד לא
אני לא רוצה לכתוב יותר על הדברים היפים שראיתי
הדברים הרעים שעשיתי
מעדיפה
להכאיב לעצמי בפיטמה
לפתל את עצמי ואתה
לך כבר מהגוף שלי, מהעתיד שלי, מהמילים שלי
אני לא רוצה לכתוב יותר כשכל המילים בשורה
מסתכלות על הרצפה
אני מעדיפה
לעשות ביד.

לא רוצה שתזיין אותי

לא רוצה את הזין שלך בתוכי

תנשך, תלטף, תמשוך, תשרוט, תרביץ

תעשה לי מה שאתה רוצה

כל גופי לרשותך

אבל שמור את הזין שלך לעצמך

תנהם, תקשור, תהפוך, תפסק, תעשה עם הלשון

ועם האצבעות

ואהיה רטובה מעצמי וממך

וכל גופי סימנים, ושיערי חסר צורה

ופניי רפויות

מצידי תשפריץ על הקירות

על התקרה, מהחלון

אני לא רוצה לראות

הוא יושב בסלון, רואה סרט, ואני במיטה.

אני במיטה, והדלת סגורה.

מקפידה לכסות את עצמי עם הפוך כדי לשמור בתוכו כל קול שעשוי להיפלט מגופי. מדמיינת אותו נוגע לי בפטמות אבל יודעת שהוא לא שם.

אני שומעת אותו מגביר את הווליום ומרשה לעצמי לנוע יותר בחופשיות, אבל פתאום הוא פותח את הדלת.

תוך שנייה הוא חודר אל מתחת לפוך עם גופו החם אבל מכניס גם אוויר קר וריח זר.

אני מנסה להמשיך כרגיל, מזיזה את אצבעותיי על הדגדגן הרטוב, אבל הוא תופס לי את הידיים. מרחיק אותן אל מעל לראשי ונשען על המפרקים.

הברכיים שלו מפסקות לי את הרגליים ואני עוצמת עיניים.

אני ממשיכה להתפתל באותו הקצב בשביל שתמשיך התחושה הנעימה שזורמת לי בין הרגליים.

"מה את עושה?" הוא שואל. "כלום, ניסיתי לנמנם קצת" אני עונה. "תפתחי את הפה" הוא אומר. אני פותחת את הפה.

"עוד!". אני פותחת עוד. הקור שנכנס בזמן שהוא מושך את השמיכה מעלי מכווץ לי את הפטמות ואני מתחננת בלב למגע הלשון שלו.

הוא יורק עלי ואני מרגישה את הרוק החם נוזל מהפיטמה מטה במורד החזה. ושוב, ושוב, ושוב.

הפה שלי עדיין פתוח, מחכה.

זוגיות - איך זה עובד בעצם?

מי זה הבן אדם שישן איתי במיטה אחרי יום טוב ואחרי יום רע, וגם כשאני מפליגה במחשבותיי למקומות כל כך רחוקים עד שאי אפשר לבטא בשפה המדוברת בהם את שמו?

אני זוכרת פעם, הוא היה מתקרב והייתי נמסה. הדופק שלי היה עולה, הדם היה זורם, התחתונים נרטבים עד כדי מבוכה. העפעפיים שלי לא ידעו את עצמם מרוב אושר. הנשימות עשו הכל כדי להזרים כמה שיותר אוויר לכל האיברים כדי שאלו יוכלו להרגיש כמה שיותר. השרירים הרפו מהכל, והמחשבות הרפו מהכל ורק הייתי שם, בטוחה עד העמקים העמוקים ביותר של נשמתי שלעולם לא יכול לקרות לי שום דבר רע כל עוד אני שם, באחיזתו. מעולם לא חוויתי בטחון כזה. הוא לא ממש הבין ולא ממש ידע, אבל נתתי לו הכל.

והיום, אחרי שהוא מחבק, אחרי שהוא נרדם, אני שואלת אותו בשקט מי הוא. ושוב, הוא לא ממש מבין ולא ממש יודע. ואני מנסה לענות בשבילו.

יותר קל לי לאהוב כשאוהבים אותי באחיזה. יותר קשה לי להבין כשאוהבים אותי בחזרה.