יוצא לאור

שוב התחושה שאני לא מכאן.

יש לי כלוב שבניתי לי. נכון. ואפילו ארון שאני מסתתר בתוכו.

כאן. בכלוב. אני מרגיש בטוח. כולם סוטים. לכולכם רמת המיניות גבוהה. אני כותב, קורא, מדי פעם מדבר ומתמסר.

אבל אם הוא יגיע מחוץ לכלוב? אם הוא יניח את ידו על כתפי אחרי העבודה יסתכל לי עמוק בעיניים ויגיד לי מי אני. בשבילים, אולי שכן... זה לא שאני יוצא לדנג'ן ומחפש...

אין מצב שאבוא אחריו. רגיש לי מידי. מלא מעצורים בגלל המציאות שאני בונה לעצמי. זה לא יעבוד. רק מרחוק.

אבל מרחוק. חד פעמי. קישקושי כתיבה. זה לא מספק.

ואני צריך אותך נוכח במציאות שלי. משלים אותי גורם לי לפרוח.

בקיצור אני ונילי קינקי