כשאני איתה תמיד עולות לי התהיות.
הנוכחות שלה, גם כשאנחנו סתם יושבים ומדברים מבלבלת אותי, מכניסה אותי למקום שאני שונא להיות בו, החוסר ביטחון, התחושה הזו שאני לא יכול לשהות בה וגם לא מסוגל להתנתק ממנה.
הרי אני לא כזה. בכל סיטואציה אחרת בחיים אני מתנהל כמו דג במים, לא מתנהל-מנהל. מוקף הערכה מקצועית ואישית, תני לי אתגר ואני צולל לתוכו בשמחה מתבונן, מתכנן, יוצר, מפעיל את האנשים סביבי בנינוחות. אנשים אוהבים לעבוד איתי, גם כשאני מפעיל אותם אני נותן תחושה של עבודת צוות, כולנו שווים.
אז איך זה?
ולמה?
איך זה פאקינג יתכן שבכל פעם שהיא מופיעה אני הופך לכלבלב נרצע?
המחשבות היחידות שעולות לי בראש, הרצון היחיד שקיים הוא- איך אני יכול לספק אותה? מה אני צריך לעשות כדי לחייך אותה?
זה מטריף אותי. כשהיא כאן לידי אני לא ממוקד, לא מסוגל להתרכז בדברים שאותם אני רוצה להשיג.
מדמיין אותה יושבת נינוחה על כורסה ואותי לרגליה, היא לבושה אני עירום, היא שואלת ואני שופך בכנות בלי חשבון, כף רגלה מדי פעם משחקת בי ואני עוצם עיניים גונח גניחות קטנות כאלה, עדינות של חוסר אונים.
וימים שלמים היא לא יוצאת לי מהראש. היא וכף הרגל שלה. היא והחיוך הקטן שעולה לה תמיד כשכף רגלה מטיילת על גופי. נתחבת למקומות שמרטיבים אותי. צובטת ומלטפת.
ויותר מזה היא לא נותנת לי אף פעם. היא טוענת שאנחנו חברים לחיים ואין צורך למהר לשום מקום, "גם ככה לנצח תפנטז על הרגל שלי, נכון מתוק? אז למה לנו להתקדם למקום אחר?"
וזה לא שהיא תמיד ככה. רק איתי.
עם אחרים, והיא מספרת לי, בעיניים בורקות מהתרגשות היא מספרת לי, עם אחרים היא גונחת וצורחת דוהרת משתוללת שורטת ונושכת משאירה אותם מיוזעים חסרי נשימה ומתכרבלת בתוכם. הכל היא מספרת לי כשאני לרגליה. אדישה לגמרי לרטט שלי, "תשאיר את הידיים מאחורי הגב, אם אתה רוצה אתה יכול לגנוח לי על הרגל"
מת על הרגליים שלה. חולם אותם בלילות.
לפעמים אני מרגיש שאסור לי להיות איתה, זה מסוכן ומסובך. זה יהיה אסון. ועדיין, לא מסוגל להתנתק ממנה. מהמפגשים הקטנים שלנו.
