כלשהו

אני חושבת שאני שבורה.
אלוהים יודע כמה שזו לא אני בד"כ.
אבל נמאס לי, באמת, באמת שנמאס לי.
לא בא לי לפתוח את הדלת יותר. בא לי להסגר ולהרקב, לחכות שהחורף יחלוף. לא בא לי עכשיו להיות חלק מהסוציאליזציה. לא בא לי לראות אנשים, לא בא לי שאנשים יראו אותי.

פעם הייתי מהלכת בין אנשים ושמחה על התגובות השותקות. גברים היו בוחנים ונשים היו מסתכלות על הצורה שאני מתלבשת. הייתי יפה. היה לי גוף יפה. היה לי מבט נהנה בעיניים, מכל מה שהוא רואה, ואיך שמסתכלים עליו. זה כל כך לא היה מזמן, שזה משגע אותי. איך התהפכתי לחלוטין.

היום הורדתי את המראה הגדולה. לא יכולה לראות יותר. נמאס לי לראות את מה שאני רואה. פשוט, לא רוצה לראות את זה יותר. לא רוצה לצאת. לא רוצה קונפורמיות, לא רוצה שגרה. לא רוצה להיות בהווה המזויין הזה. אין לי בעיה לחזור לעבר, או להתקדם לעתיד, אחד יפה יותר.

למען השם, יש לא מעט אנשים שאוהבים אותי ודואגים לי ולמצב שלי. ובא לי, לשים אותם על פאוז. אני יודעת שאני לא יכולה, כי אני לא אוכל להשתיק את האוהבים שלי, הם חשובים לליבי מדיי כדי שאוכל לעשות זאת. אבל, אלוהים, כמה שלא בא לי לראות יותר אף אחד. לא יודעת לכמה זמן, לשבוע, לשנה. להשתיק, לשתוק. להיקבר איפשהו, ולקום לתחייה.

נמאס לי להתבכיין, במיוחד, כשאני לא עושה עם זה כלום. נמאס לי לקום מהמיטה אחרי סשן של דמעות, ולהרטיב את המצעים ממלח. אני שונאת את עצמי ככה, מגעילה. גועלית. לא שמחה.

בא לי לשים על עצמי מסיכה שתכסה לי את כל הראש, ושמישהו יבוא אל המיטה החולה שלי, וישכב איתי. לא משהו בדסמי, לא משהו ונילי. רק, יחסי מין. ששנינו נשכב על הצד, וזהו. וזה יהיה משהו מהיר, עניין של כמה דקות. ואחרי שהוא יגמור בתוכי, הוא יישאר שם, עם יד אחת מחבקת, ונירדם ככה.
ואז, הוא יילך, וייתן לי להמשיך להירקב בתוך עצמי.

זה נכון, נכון שהכל זמני בחיים. והכל חולף ויבואו תקופות יפות יותר. אבל עכשיו, בהווה הנתון, יש לי חלחלות מעצמי. מגעילה, ודוחה. בא לי לשכב עם עצמי שנים, ולהתנוון, ושכולם ימשיכו כרגיל, כאילו אני לא קיימת. כאילו זה חלק מהטבע.

אני חושבת שאני כל כך שבורה, שמישהו חייב לבוא לחבר אותי חלק-חלק
לאט-לאט.