התנוונתי
וכיצד אדם יכול שלא להתנוון אחר ישיבה תהומית כך בבית?
ואם יעשה קצת כפיפות בטן ותרגילי אירובי - האם לא יתנוון?
האם הגוף בריא והנפש חולה?
ואם כן, אז למה לא למות כמה שיותר מהר? ואם אחווה עוד טוב בעולם, כמה עוד אצטרך לחכות וכמה רע אצטרך לעבור עד שהדבר יקרה?
והאם מילותיי הן מתוך ההיגיון הכואב או מתוך ייאוש שפוקד?
והאם רבי נחמן מברסלב צדק כשטען שאין ייאוש?
ואם כן, אז איך קוראים למה שאני חווה?
ואיך אפשר להתנחם יותר בעבר או בעתיד?
כבוד רב לי אל אלו ששרדו סבל כפול משלי וברור לי שיש ימים יפים יותר וחיוכים עוד ידעו שפתותיי,
ומה כל זה עוזר לי - עכשיו?
העצב פוקד ולא עוזב, דמעות שעושות כרצונן לאורך הימים ואני שקועה בתוכם ובתוכן.
וצרת הרבים כבר לא מנחמת וגם אם מישהו ילטף אני לא אבריא.
כמה אדם מסוגל להמתין? היכן הוא הגבול שבו מתחלף היאוש למעש?
וכיצד עוזר לחשוב על העתיד כשכיום אני מרגישה כמו שלכת?
הכל נושר ממני
הרוח צעד אחד מלגדוע את שורשיי
אני עירומה וחשופה לכל פגיעה
ובעיקר לבד.
האביב אינו מביא איתו דבר.
לפני 12 שנים. 28 בנובמבר 2011 בשעה 17:35
