כל חיי אהבתי את הלבד, נהניתי מהלבד, בלי הדרמה מסביב.
נוהגת לבחור את החברה שסביבי בפינצטה,
לבחור את החברים שמתאימים לי, שגם אחרי שבועות, חודשים ואפילו שנים בלי קשר, כשנפגשים זה כאילו התראינו אתמול.
ואז באה תקופה כזו שרוצים לנסות דברים חדשים ואין שותפים מתאימים,
שלפעמים לא בא לעשות דברים לבד,
והמחשבה מכה בי.... האם אני צריכה להפוך לאדם יותר חברותי, להקיף את עצמי באנשים חדשים?
אפשר בכלל אחרי כל כך הרבה עשורים לשנות את אופי האדם?
זה כל כך קל למצוא אנשים שימלאו את הזמן סתם,
קבוצות האנשים ותחומי העניין רבים ומגוונים,
אבל האנרגיה שצריך להשקיע בזה..... אני כל כך מעדיפה להשקיע אותו בדברים אחרים.
ואז הרגע עובר, אני מעדיפה את הלבד האמיתי על פני ההמון המזוייף,
בלי הדרמות המיותרות,
בלי הנסיון לריגשי כדי לקבל ממני תשומת לב
עד לפעם הבאה שאני אהרהר אם חיי היו יותר טובים עם ההמון הזועם במקום הזעום.
