החיים בורוד

סרט נפלא שיצא לי לראות השבוע {מציג בלב דיזינגוף},
הסרט הראשון {ונקווה שהוא יהיה הראשון מתוך רשימה של סרטים עתידיים}
של התסריטאי והבמאי יובל שפרמן.

סיפור על משפחה שכמו כל משפחה דפוקה בדרך שלה.
המשפחה:
אסי דיין המצמרר,סנדרה שדה המדהימה, טלי שרון שאי אפשר לא להתאהב בה,טס השילוני המתוקית וזוהר שטראוס שחקן מוכשר בעל יכולת נדירה להפנט את הצופה בכישרון המשחק שלו.
סרט חזק, שגורם לזרם חשמלי
ולא מניח לצופה {אני} גם הרבה אחרי שהכתוביות ירדו.

אחד מגיבורי הסרט הוא בחור בן 27,עמית {זוהר שטראוס}, גר עם ההורים, לא עושה הרבה עם עצמו
החיים שלו סובבים סביב סמים, בדידות ועבודת שליחויות בפיצה.
חבר שלו לעבודה מנסה להוציא את שניהם משם,
ובאחת הסצינות הם מדברים על מה הדרך הכי טובה לעוף מהפיצריה הזאת
ולהביא את "המכה" שתכניס להם כסף.
ועמית מפקפק בשאיפה החדשה של החבר שלו ומסביר:
"ציפורים נודדות כי קר להן באותו מקום בו הן נמצאות ולא כי הן בטוחות שיהיה להן יותר חם במקום אחר"
ומציג את עצמו ככזה,
"כשאני אדע שבטוח יהיה לי טוב במקום אחר, אז אני אנדוד לשם"
הקטע הזה הולך איתי מיום רביעי ולא מניח לי.
בחיים-לא כולם יסכנו את מה שיש להם, גם אם הוא לא ממש עושה להם טוב
כל עוד הם לא בטוחים שיש משהו יותר טוב שמחכה להם במקום אחר.

אני מאמינה ששינויים הם לטובה:)