הארמון של מלכתא

אני אוהבת את ההקבלה של "לצאת מהארון" בהקשר של בדסמ.
כי באמת, להודיע שאתה בדסמי זה צעד אמיץ לא פחות מאשר להודיע שאתה חד מיני.
ולמרות שכבר יצאו מולי מהארון לא פעם, ולמרות שאני ידועה בתור החברה הכי טובה של הרבה הומואים,
אני לא הייתי אמיצה כמוהם ולא הכרזתי על נטייתי בפומבי. וזה משהו שאני סוחבת איתי כבר 5 שנים.
בכלל, אני לא פומבית.
עד היום זה קרה רק פעמיים.
החבר הכי טוב שלי, מודיע לי ביום מן הימים שהוא הומו. ואני רואה שקשה לו ואני יודעת שאמא שלו לא יודעת ואני יודעת שהוא מפחד שזה יפגע לו בקריירה הצבאית. "אל תדאג," אני אומרת לו, "גם לי יש סודות".
"ומה הסוד שלך?"
"אני בדסמית?"
"את מה?"
"אני חובבת בדסמ"
*הסבר קצר למה הכוונה*
"אה, מתאים לך! זה מסביר למה את אוהבת סוג כזה של גברים".

בפעם השניה, זה היה הרבה יותר מלחיץ.
ידיד טוב מאוד, שמאוד לא נמשכתי אליו (אחד מאלה שהביא לי קופסת שוקולדים מהפוסט הקודם) החליט שהוא מנסה לקחת את זה צעד אחד קדימה. אחרי כל מיני נסיונות וברקסים מצידי הוא ניהל איתי "שיחה רצינית".
(אחרי הרבה ברבורים)
"אני חושב שאנחנו מתאימים, לא סתם אנחנו מסתדרים כל כך טוב ואת הבחורה היחידה בעולם שגורמת לי להרגיש טיפש ואפס לידך"
"אני לא חושבת שאנחנו מתאימים בתור זוג"
"למה לא?"
"כי אני אוהבת לגרום לגברים להרגיש טיפשים ואפסים לידי"
"אני לא טיפש, אבל בהשוואה אלייך כל אחד טיפש"
"מותק, אני אוהבת עוד דברים שעלולים להיראות מוזרים לך"
"למה הכוונה?"
"תבין, אני מלכה בבדסמ"
"מה זה?"
"סאדו מאזו מכיר?"
*הסבר קצר*
"אני מוכן ללמוד בשבילך ולהכיר את העולם הזה. לא בטוח שאני אוכל לתת לך להרביץ לי, אבל אני מוכן להשתדל לעשות כל דבר שיעשה לך טוב"
"לא,כבר הייתי בסרט הזה -ונילי שמנסה להיות נשלט בשבילי. זה לא הולך".
חודשים אחריי, הוא עדיין פוגש אותי ומציע לי לסטור לו במקום חיבוק שלום. לפעמים אני מנצלת את ההצעה.

אניווי, היום פגשתי חבר ילדות שלי שלא ראיתי שנים. גם הוא הומו.
יצאנו ממסיבה, עייפים אך מרוצים והחלה שיחה על מועדונים בת"א.
יש את זה ויש את זה, וככה וככה... "מלכת האהבה מתי את באה איתנו לשם?"
"אהה לפני שאני באה אתכם למועדון גייז, יש לי מועדון שאני צריכה לבקר בשבילי"
"איזה? את סטרייטית"
"רציתי לבוא לדאנג'ן, אף פעם לא הייתי שם"
"הדאנג'ן,זה לא קצת אכזרי?" הוא שואל,
חבר טוב אחר מוסיף, "מה יש לך לחפש שם? את כזאת?"
"תראה..אני אוהבת את הגברים שלי קשורים וכנועים"
"מה באמת?" *מסתכל על החבר הכי טוב, ההוא מהפסקה הראשונה, שמהנהן בחיוך*
"ומה עושים שם? מרביצים עם מקל? דוחפים דברים לתוך המשהו?"
"כן, גם דוחפים דברים לגברים לתוך התחת"
"ממממ אני אוהב את זה" הוא עונה,
"אני מעדיף לדחוף להם דברים לתחת בלי אגרסיביות" מוסיף אחר,
ואני לא מפסיקה לצחוק.

זהו, עכשיו יודעים עליי ארבעה אנשים. ופלוס החברים המדהימים שרכשתי לי כאן והם כבר מזמן לא חברים וירטואליים.
אני מרגישה גאווה מסויימת. זה לא קל לספר לאנשים שאתה בדסמי. אי אפשר לדעת איך הם יגיבו, מה יחשבו.
עלולים לחשוב שאת משוגעת, שאת סוטה מינית, שאת מעוותת, שיש לך בעיות במוח ומה לא....
אבל עשיתי את זה, וזאת הקלה. הקלה מטורפת שעכשיו כשאני רואה מישהו חתיך אני יכולה באמת להגיד את מה שבראש שלי ("וואי איך בא לי לקשור אותו") או לתכנן נסיעה לת"א שתכלול (גם) בביקור בדאנג'ן.

מי יתן והעולם שלנו יהיה ביקורתי פחות,
ואוהב יותר,
שבני האדם יהיו חברתיים ופתוחים,
ולא מקובעים ומטומטמים.
מי יתן וכל אחד יחיה איש איש באמונתו, בסטייתו ובהעדפתו-
מבלי לחשוש מה יאמרו ומה יגידו.
"חיה ותן לחיות לאחרים"- אני מאמינה מאוד, אבל משדרגת "חיה, ותן לאחרים לחיות באהבה".
אוהבת אתכם המון,
שלכם- מלכת האהבה 😄