הארמון של מלכתא

צה"ל. גאוות המדינה.
איך כולם מסתכלים על חיילים בגאווה,
נערים צעירים קורעים את עצמם בשביל להגיע לקרבי,
אנשים בעלי פרופיל נמוך נאבקים רק לשים על עצמם מדים.
גם אני הייתי שם, גם רוב החברים שלי.
חלקם עדיין שם, עדיין לוחמים.
בגיל צעיר מאוד נחשפתי לדברים שלא הייתי אמורה להיחשף אליהם,
קיבלתי אחריות שלא הייתי אמורה לקבל על עצמי,
ואיך בגיל 19 הופכים למפקדים ולוקחים אחריות על נערים בני 18?

אבל היום הזה כבר מזמן לא עוסק רק בצה"ל.
זה כבר לא יום הזכרון לחללי צה"ל,
פשוט כי יש לנו יותר מדיי אסונות במדינה הקטנה שלנו.
היום הזה הוא גם יום הזכרון לנפגעי פעולות טרור, לנפגעי השרפה בכרמל,
להרוגי מלחמות ומבצעים,
לחיילים הרוגי תאונות דרכים,
למשפחות שנהרגו בדרך לחופשה באילת,
להורים שנלקחו והשאירו ילדים קטנים מדיי להתמודד עם עולם גדול מדיי.

מאז ומתמיד הרגשתי מוזר מאוד שבהפרש של כמה שעות בודדות עוברים מעצב נוראי לשמחה גדולה.
24 שעות מהיום כולם כבר יהיו עמוק בשמחה של יום העצמאות.
תמיד חשבתי שיש בזה משהו אכזרי, שאין מנוחה באמצע, אין כמה ימים לעכל את העצב ולהעביר את הסוויץ' למצב של שמחה. מין חינוך ספרטני כזה קיבלנו כילדים במדינת ישראל.
אבל ככל שעוברות השנים, ובמיוחד כשעברתי ב"ס מזורז לחיים- במהלך שירות של שנתיים וחצי בצה"ל (וכיום משרתת מילואים), התחלתי להגיע לתובנה אחרת.
במדינה שלנו, אין ברירה. אין זמן לעצור ולהתאבל, אין זמן ואין לנו את הפריווילגיה לפצל בין העצב לשמחה.
אנחנו צריכים לחיות בשמחה תמידית, אבל לא לשכוח את האבל ולהשאיר אותו עמוק בתודעה שלנו.
מהשכול לצאת בראש מורם ולהילחם על חירותינו ועל זכותנו להיות כאן.

אז בואו נכאב את הכאב היום,
נתאבל על אלו שנתנו את הדבר הכי יקר שיש לאדם לתת- את החיים,
למען המדינה ולמען קידוש מדינת ישראל.
במותם הפכו לקדושים וקידשו את האדמה הזאת.
יהיה זכרם ברוך.