לאחרונה הולכים וגוברים הקולות (כאילו לא היו קימים קודם) המתלוננים נגד המדינה והקוראים לעזוב אותה.
יותר מדיי אנשים שמקיפים אותי זורקים לאוויר את המשפט "לא טוב לי במדינה".
וכאן אני לא יכולה לחשוב הגיוני, כי אני מערבת רגשות.
יותר מדיי אהבה ופטריוטיזם כלפי המדינה הזאת, ובכל זאת כשאני חושבת על זה...
משלמים כאן יותר מדיי מיסים, מקבלים כאן משכורות נמוכות מדיי,
אנשים גזענים כאן, מקומות העבודה שוביניסטים כאן,
אני משלמת המון על לימודים אקדמיים עוד לפני שהתחלתי ללמוד (ובכלל לא בטוח שאמצא עבודה בתחום, אחרי שאסיים את התואר),
עשיתי שירות צבאי מלא (ואפילו קבע), הצבא לא הפסיק לדפוק אותי ואת הבריאות שלי, וממשיך לדפוק את בן הזוג שלי,
לא מפסיקים לזרוק לי טילים על הראש, כולל כמה שהתפוצצו לידי ואת השפעות פגיעת ההלם אני עדיין סוחבת בתוכי.
ז'תומרת, אם היה מדד האנשים שנדפקו ע"י המדינה, כנראה שאני והמשפחה שלי היינו במקום די גבוה בסקאלה.
אממה?
משום מה, מאיזשהי סיבה לא ברורה למוח הקר, אני מאוהבת במדינה הזאת.
הרי, באיזה עוד מקום בעולם ילדים זוכים להתבגר כ"כ מהר? אוכלים חרא- אבל מתבגרים.
באיזה עוד מקום בעולם כשנגמר לך הסוכר אתה יכול ללכת לשכנה לבקש?
באיזה עוד מקום בעולם אתה יכול להכנס לאוטו, להביט על המדבר סביבך, ותוך שלוש שעות להחליף 4 סוגי נופים ובסוף למצוא את עצמך מוקף בהררים ירוקים?
באיזה עוד מקום בעולם אתה יכול לריב עם מישהו שאתה לא מכיר, אבל ברגע שיש אזעקה להתחבק איתו במרחב המוגן?
אז נורא נורא כואב לי שהמדינה שלנו מידרדרת מרגע לרגע, ולאחרונה אני אפילו מתחילה להבין אנשים שיורדים מהארץ (אולי אם היו לי ילדים לדאוג להם גם אני הייתי חושבת אחרת).
אבל לי אין מדינה אחרת. ואני יודעת שבכל מדינה אחרת אני לא אבוא לידי ביטוי ואני לא אהיה אני. כשטסתי לחו"ל הרגשתי מועקה נוראית כשהבטתי מהחלון כלפי הארץ הזו שהלכה והתרחקה ממני. ואחרי ארבעה ימים כבר לא יכולתי לחכות לחזור לארץ.
וככל שאני מבינה את זה, שאני אוהבת את המדינה אבל המדינה הולכת ומתפוררת, מתחזק בי הדרייב לשנות ולהזיז פה משהו.
לא לבכות מעצב על מה שהולך פה,
אלא לבכות בגאווה על מה שקורה פה.
לבכות בגאווה כמו שבכה השבוע נועם גרשוני, שזכה במדליית זהב במשחקים הפראלימפיים. וכולנו לרגע היינו גאים בו, אפילו שאנחנו לא מכירים אותו, אפילו שספק אם נזכור את השם שלו עוד יומיים.
אי אפשר להסביר את זה, אפשר להרגיש את זה....
