הארמון של מלכתא

רגשות הם דבר מורכב.
לעתים מעורבים בתהליך גם שיקולים זרים.
באיזשהו שלב גם נכנסים שיקולים של כדאיות.
ומה, לא כדאי?
לא כדאי לחשוב עם הלב ולא עם הראש? או לחשוב עם הראש ולא עם הלב?

הכל מעורבב. הכל מתבלבל.
וברגעי צלילות הדעת אין לי שותף.

די ברור. או שבעצם לא?

יצרים חייתיים, סקרנות- מקומם של אלו רק בבחירת נופש.
עוד שיקולים זרים.
גם אגו קיים, מוטבע בי בדיוק כשם שהלב שהכניסו בי.

מה באמת קובע?
הקיים והטוב או הלא נודע?
סיכון קיים בכל, ואני אקח את הסיכון.
האם יש לך את האומץ? או שאתה מוכן לאבד הכל?

אני לא ברורה היום.
קמתי עם יותר מדיי מחשבות לכאן ולכאן.
חבל שאני לא מכונית ואי אפשר להחליף לב כשם שמחליפים מנוע.
מצד שני, טוב שאני לא מכונית. אני חיה, פועמת, מגיבה ונושמת.

עם הזמן יהיה קל יותר וככל שעובר הזמן ובכל מילה שאתה אומר,
אתה תוקע עוד מסמר בארון הקבורה הזה.
אבל המת עוד לא מת, הוא במצב קשה. ולפני שמכינים לו את ארון הקבורה,
צריך קצת אומץ.
כי להיות מאושר זה דבר מפחיד. ולומדים להעריך משהו רק כשמאבדים אותו.

שיהיה יום קל.