סביבה תומכת, כולם מכירים את זה, היא לפעמים יוווותר מדיי תומכת.
כולם רוצים לעזור, כולם רוצים לדאוג, לכולם איכפת רק ממני- והוא מנובל ולא מגיע לו אותך!
("הוא" זה רלוונטי להכל- לבני זוג, לעבודה, לאנשים...)
אבל בדרך אני מתחילה לתהות האם משהו מתפספס,
האם הרצון לעזור לא הופך לחנק ולהגזמה, וליותר מדיי חדירה לפרטיות.
ואני חלילה לא רוצה לרמוז לאף אחד ולאף אחד, כולכם הייתם מדהימים איך שתמכתם ואיך שאתם תומכים בי. באמת שבלעדיכם לא הייתי עושה את זה...
אבל נניח שעבדתי מאוד קשה וקניתי רכב. הרכב הזה הוא שלי ולא של אף אחד אחר.
ועבדתי כל הלילה כדי לסיים את העבודת הגשה שלי, והיא גמורה ואין לי עוד מאמרים לסכם.
ובא לי חופש ובא לי להינות, ונניח שמחר שבת.
ונניח שלאחר התלבטויות רבות, שאני כלל לא בטוחה שזה שווה את זה, אבל נניח שהחלטתי לנסוע למקום-מה. לא כ"כ קרוב לבית ובטח לא מקום שהייתי משחררת את הילדים שלי להתסובב בו...
אז מה, לא מגיע לי להינות מהחופש? לא מגיע לי לקטוף את הפירות של העבודה החדשה? ולנוח ולהירגע אחרי שכל הלילה כתבתי על פפירוסים וניסיתי להבין מה שני מניאקים מתים כתבו במאמר שלהם?
ברור שיש כאן עוד הרבה מרכיבים אחרים, והם רק דואגים לי (ולאגו שלי).
ועדיין... אני לא בת 15 (וגם כשהייתי כזו מעולם לא הקשבתי להורים).