זה מה שאני אומרת המון פעמים, כשמשהו קורה לא לפי התוכנית שלי.
דאמיט,כלום לא הולך לפי התוכנית.
היאוש והדכאון אוכלים כל שביב של אופטימיות והרגשה חופשה,
הדמעות מתערבבות עם הנזלת, אני מתעטשת והכל על הקיר.
כלום לא קורה, מין מצב סטטי שכזה.
לא כייף להיות חולה, לא כייף להיות חסרת אונים,
לא כייף להיות מתוסבכת, לא כייף להבין שנתת אמון באנשים הלא נכונים.
עכשיו כואבות לי האוזניים ואני מרגישה ממש כמו ילדה קטנה,
רק שבניגוד לגיל 5- אין מי שיטפל בי.
אז אני לבד. לבד עם הקירות שסוגרים עליי,
לבד עם הבדידות והמחנק הנוראי שמגיע -ספק מהשיעול ספק מתחושת הגועל.
זהו, סיימתי להקיא מחשבות.
אני הולכת להקיא מהבטן.
טלפון שמצלצל מעיר אותה פתאום
נרדמה במיטה עם בגדים
יתושים מזמזמים זוגות מאוהבים הקיץ
ברחוב נים לא נים
איש אחד רחוק משם כותב לה מכתבים
אותם לא תקרא בחיים
פעם אהבו אותה עכשיו הם שוכחים
לחבק אהההה לנשק אההה
העצב שלה העצב שלה
היא לוקחת אותו לעצמה
את הכוח שלה היא לא מבינה
לא מבינה לא מבינה
החלון פתוח צימאון מסויים
אוחז ומרפה לפעמים
למה לא הרמת שפופרת למה את לבד
מנסה להסביר במילים
איש אחד רחוק מכאן חושב עליך עכשיו
רוצה ללקק את עורך
פעם הוא אהב אותך אבל עכשיו שכח
לחבק אההה לנשק אההה
כשדורכים על קוצים היא אומרת
צריך לחייך
לא נופלים כשנוגעים בשמיים
אם אני צוחקת זה בגלל ש
היא אולי מרגישה
