לפני 11 שנים. 7 באפריל 2013 בשעה 18:09
גם לי יש סיפור אישי, כמו לכולם.
סבא וסבתא רבה שעזבו משפחות מפונות ורעבות כדי להתגייס לצבא זר ולהילחם בנאצים,
סבא רבה שבסיפור שכאילו לקוח מהוליווד ברח מכלא בוער כשהוא ירוי בכל חלקי גופו, ואז נתפס ונכלא בגטו, שם אולץ לעבוד למרות פציעותיו הרבות.
סבתא רבה שברחה לא פחות מ3 פעמים מגטו והשתתפה במרד בגטו.
ועוד...
אולי ניתן ללמוד על מימדי השואה אם מגלים ששם המשפחה שלי מופיע יותר פעמים בדפי העדים של יד ושם- מאשר בדפי זהב.
יהיה זכרם ברוך.
אל לנו לשכוח, אל לנו לזלזל או לסלוח.
עלינו לזכור ולצרוב במוחנו שמכל הבא להחריבנו (והמבקשים לעשות זאת הם רבים) עלינו לעמוד על המשמר ולהגן על עצמנו.
אף אחד לא יעשו זאת בשבילנו, רק אנחנו. בצבא, בהומאניות, באנושיות- כי האור תמיד מנצח את החושך!
דומעת ומרכינה ראש.
