"לא נורא, אין לך מה להתבייש. את צריכה להיות גאה בעצמך. תני לנו לעזור לך".
דקות אחרי שהתייפחתי בכיתה הריקה מול המרצה, ורעדו לי הידיים בגלל מה שנאלצתי לספר לה (והמילים שיצאו לי מהפה), זה מה שהיא אמרה לי.
בתחילת השיעור היא עוד כעסה, כשהופעתי אחרי חודש שלא הייתי בכיתה, וגם בלי עבודת הגשה (כל הכיתה סיימה כבר ואני עוד לא בחרתי נושא).
אז לא יכולתי לשאת את זה יותר, למרות הבושה, למרות האשמה, סיפרתי לה למה אני מחסירה כל כך הרבה. סיפרתי לה מה עובר עליי, מה עבר עליי בחופשת סמסטר- בזמן שכולם נהנו ונחו, הרצון לחיות כילה כל פיסת אוויר שהיתה לי.
אולי זאת הבושה, אולי הגאווה המפגרת, אולי סתם חוסר ידע.. לא ידעתי שיש אנשים שתפקידם לעזור לאנשים כמוני בלימודים. ומתברר שאני יכולה לקבל הקלות, דחיית תאריכי הגשה ועזרה מיוחדת. אחרי הכל, אני צריכה להתמודד עם יותר ממה שמתמודד סטודנט רגיל (עומס, חוסר כסף, חוסר עבודה, חוסר חיים + מה שאני סוחבת).
נכון שאני חזקה כבר, אבל כנראה לא כמו שחשבתי. וכנראה לא מספיק בשביל למצוא את דרכי חזרה ללימודים, או לפחות לא בלי עזרה. כמה אני צריכה אותה.
גור שלי מחזק אותי, מפיח בי תקווה, עוזר לי לזכור שיש כל כך הרבה סיבות לחייך, ולפחות כשהוא איתי אני מצליחה לישון כמות שעות סבירה (ובלילה).
אמא שלי נתנה לי את השטר האחרון שנותר לה "שלא יחסר כי אם אני לא אדאג לך, מי כן?"
וכל המשפחה חיה באשליה "למה רזית? עשית דיאטה?" לכי תסבירי להם שבסך הכל קיבלת טיפול לבעיה רפואית שלא היתה מטופלת נכון.
זה הפוסט השלישי שאני כותבת ומתלבטת האם לפרסם. השניים האחרונים לא פורסמו.
הייתי,
מלכתא.
