עצבים

לפני 11 שנים. 29 באפריל 2013 בשעה 0:23

התחלתי לסבול מתופעות פסיכוסמטיות כשהייתי בת 12 בערך.

זה גם הגיל שהתחילו אצלי תקופות ארוכות של דכאונות, שכמובן שאז לא ידעתי להתמודד עם זה כמו שהיום וזה הוביל לדברים לא טובים.

אני כל הזמן שומעת "הכל מהראש".

ואני לא מבינה למה אני לא יכולה לא לקחת ללב.

לא יכולה.

מלכתא אדישה? זאת לא מלכתא.

תמיד לוקחת ללב, תמיד רגישה, תמיד נפגעת, תמיד מלטפת ועדינה, מושיטה יד לעזרה לכל אשר יבקש אותה... אני פשוט טובה מדיי. אבל כנראה שלא לעצמי.

אבל באמת שאני כבר אובדת עצות.

מנסים לתקן אותי מהראש, מנסים לתקן אותי עם תרופות.

וזה פשוט לא הולך.

גם עכשיו, אני יודעת שההרגשה שלי היא ממש לא הרגשה של סתם דיכאון, אלא שהוא חילחל לרובדים פיזיים רציניים ביותר.

היום החלטתי שאני רוצה להפסיק לעשן. איך שהגעתי הביתה, חטפתי עצבים על משהו, ועישנתי.

היום החלטתי לחזור ללמוד, ואכן הצלחתי לסיים את המטלה בעזרתם הנדיבה של גור המדהים שלי ושל CLAW.

אני פשוט לא יודעת מה עובר עליי, משהו רע...

הייתי רוצה שזה לא היה ככה.

הייתי רוצה לא להתרגש מכל שטות.

הייתי רוצה לא להיפגע כשגור אדיש, אבל אני אוהבת אותו ואני לא יכולה. כמו שהוא לא יכול להתעלם שהוא שומע כעס בקול שלי.

הייתי רוצה שהמשפחה המחורפנת שלי לא תעצבן אותי, להפסיק לשמוע את הצעקות של אמא שלי, את הצפירות של המכוניות, את האנשים המעצבנים והדוחים. אבל פשוט הכל גורם לי להתרגש. אני בוכה- או משמחה או מעצב. אין יום שאני לא בוכה, וזה באמת יום טוב אם בכיתי רק מאושר (בד"כ בזכור הגור, שגורם לי להסמיק).

אבל אני לא יכולה. נמאס לי. אי אפשר לחיות ככה. הלב שלי לא יעמוד בזה יותר.

ואבא שלי ממהר להספיד אותי, הודיע לי שהייתי קרובה למוות. תודה באמת.

טוב, אני סתם עצובה. עוד פעם רע לי. ואני שוב בודדה.

מחכה שגור יקיים את הבטחתו.

לילה טוב.