הרגשה מוזרה כזאת.
מצד אחד הכל מעצבן, מצד שני שום דבר לא רע.
מצד אחד כואב מאוד, מצב שני שום דבר חדש לא כואב.
הפלאפון שוב נשבר, וכל כך הרבה אנשים מזכירים לי דברים...
אני רוצה לדבר עם מישהו, רוצה לשמוע משהו, רוצה להרגיש משהו.
לפעמים אני נזכרת בסצינה מתוך הסרט "סיפור אהבה רוסי", כשהילדה מספרת:
"זה הכדורים של אמא... כדור אחד לזה.. ואחד לזה...".
אז אצלי אחד לזה, ואחד לכאבים, ואחד לסחרחורות, ואחד תוסף ברזל, ועוד שלושה ויטמינים ועוד ועוד... 9 כדורים ביום יטמטמו גם פיל. בטח שאותי.
ובכל זאת, אולי זה משהו עמוק יותר.
אולי זה החיפוש הבלתי נגמר הזה,
שאני מחפשת אחרי טוב, מחפשת אחר משמעות.
אנשים רבים מדיי חלפו בחיי ונעלמו, אבל אנשים שגם השאירו חותם.
כרגע אני חושבת על אחד, עד היום לא הבנתי למה היה חשוב לו להציל לי את החיים אבל למה לא היה חשוב לו להישאר קרוב.
ואולי זה הלימודים. רצתי מהר מדיי ללמוד, אולי לא הייתי צריכה לוותר על טיול אחרי צבא.
בכל מקרה... כרגע יש לי יותר מדיי מחשבות, יותר מדיי זמן פנוי, ומעט מאוד אנשים שנותרו נאמנים.
עושה הרושם שהכל טוב ובכל זאת הכל רע.
שונאת לרחם על עצמי, אבל אני פשוט לא יודעת מה אני רוצה מעצמי.
אולי אני בודדה?
