לפעמים כשאני קוראת כאן פוסטים של נשלטות, על החוויות שלהן, על הרגשות שלהן אני מרגישה כאילו זרקו אותי לתוך סיר מבעבע של רגשות שונים ומנוגדים.
מצד אחד יש את ההתכווצות הבלתי רצונית של הגוף המזדהה עם הכאב הפיזי שהן חוות שממש לא מגרה אותי, ומצד שני יש רגש שלקח לי זמן לזהות אותו.
קנאה.
כן, קנאה.
בפעם הראשונה שהבנתי מה אני מרגישה נבהלתי קצת כי לא הבנתי ממה היא נובעת, אני הרי לא אוהבת לציית, נהפוך הוא, מרדנית וילדת דווקא זה חלק קטן מהשמות שמדביקים לי.
אני גם לא אוהבת כאב, ממש לא מחרמנת אותי המחשבה לכאוב עבור מישהו, גם ההשפלות זה לא מה שעושה לי את זה.
אז למה לעזאזל ובמה אני מקנאה???
היום אחרי שקראתי כמה פוסטים נפלאים של שריל ואלינור נפל לי פתאום האסימון.
אני מקנאה ביכולת שלהן להתמסר.
להיפתח בפני מישהו ולסמוך עליו בעיניים עצומות, literally.
אני לא מסוגלת, רק המחשבה על לשחרר את המושכות ולתת למישהו אחר כל כך הרבה כח עליי מפחידה אותי ברמות מטורפות.
אני קצת רועדת אפילו כשאני כותבת את השורות האלה.
וזה מעציב אותי קצת.
הידיעה שגם אם אי פעם אכיר מישהו שארצה לתת לו את כולי, הפחד שלי יעצור אותי ואני אעשה את מה שאני הכי טובה בו בינתיים.
אברח.
