אני מתחילה להתרגל אליו.
יותר מידי.
זה מרגיש פתאום טבעי להתעורר לידו בבוקר,
טוב נו לא ממש בבבוקר אבל לא נתקטנן.
אני כבר לא חוטפת קלסטרופוביה אם נפגשנו 3 ימים רצוף.
בלי לתכנן את זה יותר ויותר דברים שלי עוברים
לגור ליד שלו באמבטיה ולפחות חצי מהכביסה שהוא עושה היא שלי.
הוא כבר יודע לחכות לי עם קפה כשאני יוצאת מהמקלחת ואני יודעת איזה סנדוויץ' לעשות לו לעבודה.
כשאני שומעת את הקול המנומנם שלו מחפש
אותי בלילה כשהוא מתעורר ורואה שאני לא
במיטה לידו זה ממיס אותי קצת.
הדברים הקטנים האלה ועוד רבים אחרים, שלומדים אחד על השנייה בלי לדבר על זה,
רק מלהיות ביחד, לשים לב לפרטים.
מרגש אותי לדעת שהוא אוהב אותי כמו שאני.
30 קילו יותר או פחות, שיער אדום או סגול,
מחייכת או צועקת, הוא פשוט אוהב, אותי.
את כל מה שאני; עדינה ומלטפת,
שתלטנית ועוקצת, קריזיונרית ורגשנית.
פעם חשבתי שרגוע זה משעמם,
התבגרתי קצת.
טוב לי.
