כנכנסתי לעולמנו לא ממזמן אחד הדברים שהיה לי קשה להכיל היו ההגדרות שקיימות בעולמנו.
הפעם הראשונה שקראו לי זונה, כלבה, שפחה, חורים וכן הלאה.... כל כוח ההתמרדות, ההתרסה שהיה בי
יצאו החוצה.
מוניק בכלל התחרפנה ושלפה כלל חידודי לשון היא בכלל לא מוותרת בקלות....
מיד התחלתי לחקור למה הכינויים הללו קיימים בכלל? למה צריך אותם? מה הם מסמלים?
חכמים ויודעי דבר הסבירו לי שמדובר בעניין של מעמדות, שמדובר בשייכות, שמדובר בהכנעה
עדיין צרם לי הדבר, ניסיתי לקבלו אך בכל פעם שנקראתי באחד הכינויים מוניק שלפה את חרבה השנונה ובדרך כלל נענתה בספקינג בישבנה.
ככל שהזמן עובר קל לי יותר להבין את משמעותם, להבין את התודעה שנמצאת מאחורי כל כינוי וכינוי, להבין שמדובר בהכנעה, שמדובר בנתינה והכלה.
אם כל זאת מדי פעם ופעם מוניק מחליטה לבדוק את הקרקע, לעמוד בגב זקוף ולומר "מה אמרת עכשיו?", להרים גבה מתנשאת ואש בעינייה
היא בוחנת את התגובות, את התרחבות האישונים, את הנשימות, את החיוך בקצה העין.... ואז היא עוצמת את עיניה, ממתינה, מנסה לספור עד 10 (ולא לא תמיד זה עובד) אומנם את המילים מצליחה היא לרסן אבל את החיוך הממזרי זה כבר סיפור אחר.....
לפני 12 שנים. 15 בינואר 2012 בשעה 20:08
