קצת ממני

כשלומדים להפשיט מעצמך כל מימד של רגש. כשאת לומדת להיות מחושבת, לוגית, שאסור להיות רגשנית.
שבכי הוא אחד ממקומות החולשה הכי נמוכים שיש ולכן לא ראוי להבעה.
שצריך תמיד לחייך.
עמידות היא שם המשחק וכדי לנצח בחיים הללו אני צריכה להיות חזקה כי רק החזקים שורדים ולהם אין את מותרות האנושיות.
לכן לא משנה מה קרה, מה עברתי או העבירו אותי,
חייכתי זקפתי ראש והדברים בדרך כלל טופלו בחסות מוניק או זנות'לה.
מה שלא לימדו אותי זה שזה בסדר לפעמים להיות חלשה, שזה בסדר לבכות מדי פעם,
כי זה החוזק האמיתי לא לפחד להיות אנושית ...
לדעת לבטא חולשה ושזה חלק מהיופי של המין האנושי השילוב של חוזק ושבריריות.
אני למדתי לעשות זאת רק בחודשים האחרונים וגם זאת לעיתים נדירות מאד.
אולי חלק ממסעי הוא גם פתיחת דלתות האנושיות שבי ולאפשר לה לצאת.