אמת

במשך שנים כינו אותי כמלכת הקרח
זו שלא ניתן לחדור אליה
זו שהבעת רגש זה דבר נדיר אצלה וכנראה היא חולה היום כך הם טענו.
שום דבר לא נכנס פנימה ושום דבר לא יוצא, חיוך היה נדיר, כשכעסתי כולם נסוגו
אך קרח כקרח נוהג ועם השנים הצליחו דברים מסויימים לשייף מעט נטיפים ממני
עד שכולו נשבר,נסדק והותיר אותי עומדת, נבלעת בתוך כל הרגשות שהיו קפואים ועצורים
כבית שהוריקן עדר מבסיסו היציב באדמה כך גם אני הייתי
מטולטלת, חבוטה, שבורה, מרוסקת
ואז הושלכתי חזרה לאדמה מעורטלת כביום היוולדי, כשכל ביטויי הרגש שלא יצאו ממני אף פעם
יצאו ממני בבת אחת, בכיתי, כעסתי, צרחתי, חייכתי, חיבקתי, צחקתי.
נהייתי אדם חדש, אדם שמביע, שנותן לאחר את מקומו כיצור אנושי אצלו.

יש שטוענים בחיי שאני תמיד הייתי ותמיד אהיה הכלבה הקרה מכולם?
אני האמת לא יודעת לענות על כך האם הקרח היה מגננה, חלק מתהליך חינוכי/חברתי/סביבתי או חלק ממני
אני כן יודעת דבר אחד שאם הייתי הכלבה הקרה מכולם כנראה היתה לזה סיבה טובה.

ומוניק רוצה לומר :
If you can't stand the heat, Get out of the kitchen