אמת

היום אני יכולה לומר שאני מבינה את הנשלטות שלי
שאני מבינה את המזוכיסטיות שלי
שאני מבינה כיצד הכל מתחבר
בתחילת דרכי להיות של אדוני
שאלתי אותו: איך מאחדים את מוניק, זנות'לה ואותי זה מרגיש כמו פיצול אישיות כל אחת היא צד בי?
ואדוני ענה: חכי ותראי, עוד יגיע היום והכל יתיישר ותקבלי אותן כאחת כמו חלקים בפזאל שמתחברים.
אז לא הבנתי איך זה יכול לקראת אך סמכתי עליו ועניתי בסדר.
ככל שהזמן עבר, ככל שהקשר עם אדוני העמיק הרשיתי לעצמי לחפור עמוק יותר בתוך עצמי
כי ידעתי שאדוני שומר עליי, עוטף אותי ברשת בטחון ולא ייתן לי ליפול
יש מקומות בהם אני מפחידה את עצמי בהם, מקומות בהם ההבנה כמה רחוק ההתמסרות שלי
והמזוכיסטיות שלי יכולים להגיע.
אבל אני כבר יכולה לראות איך הפאזל מתחבר וזה בהחלט הולך להיות מעניין.
אני יודעת שאדוני מסוגל לקבל את כל צדדי ואת כל רעיונותיי ההזויים לפעמים
הרבה פעמים הוא נותן בי מבט שכבר למדתי לפרשו - לאט גורה אל תרוצי, אני יודע למה את מסוגלת כעת ולזה עדיין לא...
ואני רוצה להתריס כנגדו אך כבר למדתי שהוא יודע טוב יותר, שהוא רואה את כל התמונה ופשוט לתת לו מבט מושפל,
חיוך מבוייש ולהמתין לחיבוקו.
אני זוכרת את הסשנים הראשונים, כמה ניסיתי להתחכם (נו טוב, לפעמים אני עדיין מתחכמת), כמה ניסיתי להראות לו שכלום
לא משפיע עליי, שאני חזקה יותר (נו, זו היתה מוניק ברור שיהיו מאבקי כוח) ואני זוכרת את החיוך המשועשע שהיה בפניו
וכמה שזה היה מתסכל אותי.
היום אני יכולה לומר שמאחורי החיוך המשועשע הזה עמד המשפט: "חכי, חכי תנסי לנשוך, תנסי לנבוח, תנסי הכל
עוד מעט ואת תנשכי אם ארשה, תנבחי לפי פקודה, תשפילי מבט ותאמרי כן אדוני" וכמה שהוא צדק,
באותה הנקודה לא העליתי בדעתי שאהיה במקום בו כשהוא ישאל אותי מי הרכוש, הצעצוע, הכלבה, החורים שלו
תשובתי לא תיהיה מתלהמת או מתחכמת אלא פשוט אענה אני עם חיוך מרוצה.
אני יודעת שיש לי עוד דרכים לצעוד בהם, עוד דברים ללמוד וליישם אך לפחות עכשיו התמונה ברורה לי יותר לגבי מי אני
בנשלטות שלי, במזוכיסטיות שלי.
תודה אדוני שלי, הבעלים שלי על סבלנותך הרבה (ותאמינו לי איתי צריך הרבה) ושנתת לי את המקום לגלות מי אני.