אמת

אני שוב מוצאת את עצמי בוחנת את הפומביות שבי
מה הוא הגבול שארתע באמת ולא מתוך מקום של גינונים והליכות
בחודשים האחרונים אני מגלה מחדש את הצד הזה שבי
ומוצאת את עצמי חוזרת למקומות הללו, מגלה שהרעב הזה עדיין קיים
רעב שכנראה הודחק בשנים האחרונות
שכשהוא צץ הייתי בטוחה שיהיה מתון יותר,
במיוחד אחרי מספיק חוויות פומביות שחוויתי בעברי
אך לא הוא בועט וחי, רוצה עוד ועוד
מחפש מה הסיכון הבא? מה האתגר הבא?
ומצד שני מתי יגיע הרגע שאומר מספיק, זה כבר לא בשבילי
ביום שישי האחרון אדוני העלה קונספט פומבי (שמתוקף פרטיותנו לא אכנס לפרטיו המלאים)
תחילה צחקקתי וככל שהצלחתי לדמיין את הקונספט יותר ויותר
החל להתנהל אצלי דיאלוג פנימי שכלל מצד אחד את הצד המהוגן ומצד שני את הצד הפומבי
הצד המהוגן אמר מה פתאום השתגעת? להיות בסיטואציה שכזו
הצד הפומבי רק חיכך את ידיו בהנאה ואמר זה יכול להיות מעניין.
הבעיה הקשה היא שמוניק מאד מחבבת את הצד הפומבי הזה
היא אוהבת אתגרים והיא אוהבת לבחון את הגבולות שלה
כך שזו תמיד מלחמה כפולה, אני מול מוניק והצד הפומבי.
נראה לי שהצד הפומבי שלי עוד יכניס אותי לצרות צרורות
אבל לפחות תמיד אוכל להישען על תושייתה של מוניק במצבים שכאלה.