אמת

לפעמים שואלים אותי למה תמיד את צריכה להיכנס כל כך לעומק הדברים
לפעמים דברים פשוט קורים וזהו לא כל דבר צריך לנתח ולעשות דיון ומסקנות
אז זהו שלא נכון, הבחירה להיות אדם מודע שמכיר את עצמו ולוקח אחריות על מעשיו ודרכיו
היא הבחירה בלעשות בחינה עצמית ולא לפחד ממה שתגלה וגם אם זה כואב
או אם אתה מגלה דברים לגבי עצמך שאתה לא אוהב זה בסדר כי רק ככה אפשר יהיה לתקן.
אני בוחרת לקחת אחראיות על עצמי ועל מעשיי גם במקרים בהם מאד נוח שלא לעשות זאת...
במהלך השנים גיליתי שיש לי נטייה לפעמים לקפוץ מעל הפופיק ולגלם את תפקיד ה"גיבורה האמיצה"
לפעמים זה עבר חלק ולפעמים לא, הפעמים שעברו חלק רק הגדילו את הרצון להתנהל כך
והפעמים שלא הושמו בצד כלאחר כבוד במגירה שכותרתה: "נו טוב מותר לפעמים להיכשל בביצוע המשימה"
אף פעם לא נתתי לעצמי את המקום לומר שאני לא יכולה / לא מסוגלת / לא עכשיו, כי אין דבר שאני לא יכולה לו
כי זו אני, זה חלק מהפאסון, מהתדמית לומר לא זו חולשה, זה אומר שאני לא מספיק חזקה או מסוגלת
וזה לא בא בחשבון אחרי שנים של הצטיינות בכל מה שעשיתי בחיי, התגברות על מכשולים
לא משמע הודעה בחוסר יכולת לעשות משהו ואני למדתי שאין משהו שאני לא יכולה לעשות.
זה נחמד בתיאוריה, זה נחמד בשלבים מסויימים בחיים אך צריך להגיע הרגע בו אני מודה
שכן, יש דברים שאני לא יכולה לקפוץ בהם מעל הפופיק כי אז יש מצב שאפגע או שאפגע במישהו
יש דברים שנכון יותר להאט את הקצב, לעשות חושבים ולעשות אותם לאט לאט
כדי למנוע כל מיני דברים לא נעימים, לא תמיד נכון לעשות קפיצת ראש
לפעמים צריך להתחיל עם לטבול את האצבעות ולהיכנס למים לאט לאט.
אני צריכה ללמוד לוותר לעצמי קצת, להוריד את גלימת הקסמים
להבין שזה בסדר לפעמים להיות רק אני.