אמת

פרולוג:
זה היה יום שישי בערב,
מוניק היתה בבית חולים במשמרת לילה בטיפול באביה
בשעה 00:00 שמעה פסיעות בחדר של אביה
היא הסיטה את הוילון
וכשהרימה את עיניה, ראתה אותו...

מערכה:
היא ראתה אותו ורצה אל זרועותיו
הוא היה יקר לה מאד אך הקשר ביניהם ניתק כבר שנתיים
היא שאלה אותו כיצד ידע היכן היא
והוא ענה תמיד אני יודע מה את מעוללת גם כשאת רחוקה
הבנתי שהמצב לא טוב ושקשה לך אז ידעתי שאני צריך לבוא
הוא הוציא אותה מהחדר ולקח אותה אל המבואה של הקומה
הם ישבו ודיברו, התבוננו בעיניים אחד של השנייה
אין ספק הכל עדיין שם, ואז מוניק שאלה את שאלת השאלות מדוע נעלמת?
והוא ענה לה: "כי את מסוכנת לי, לא היית מוכנה להיות שלי ואני לא יכלתי להשתחרר והייתי צריך להמשיך הלאה"
היא חייכה ושאלה "ועכשיו אני עדיין מסוכנת?"
הוא תפס בפניה ונשק לה בחוזקה "לעזעזל איתך, מקווה שזה עונה לך על השאלה"
היא ביקשה ממנו שיביא שמיכה מהמחלקה והוא הביא
היא התכנסה בתוך השמיכה והתקרבה אליו, היא כל כך היתה צריכה את הקירבה שלו להרגיש אותו פעם נוספת
היא החלה להנמיך את ראשה לכיוון מפשעתו, מתחככת יודעת היטב למה היא גורמת
הוא טפח בישבנה ושאל "מה את חושבת שאת עושה" והיא ענתה "רק דברים טובים מבטיחה"
היא פתחה את הכפתור במכנסו ואת הרוכסן, חשפה את פאר זכרותו
והחלה לינוק אותו ברעב, הוא כיסה את כולה ותפס בשערה מצמיד אותה בחוזקה
הוא מתחיל להסיר את מכנסיה ולאחוז בעוצמה בישבנה
הוא מרים את ראשה ומצמיד את פיו אל אוזנה ולוחש "אין פה אף אחד אבל תיהיי שקטה"
הוא הושיב אותה עליו וחדר אליה בעוצמה, ברעב, במהירות
מוניק נאבקת באנחותיה נאחזת בו, נושכת את כתפיו הכל כדי שלא יצא ממנה בת קול
הוא גמר והוריד את מוניק ממנו, הוא סתר לה ואמר "את יודעת שאסור, זה לא בריא לנו"
מוניק הסתכלה עליו ואמרה "אבל מי לימד אותי שמה שאסור זה הדבר הכי טוב"
הוא חייך, קם, נשק למצחה ואמר לה : "ילדה אני לא יודע מתי אראה אותך שוב אבל תדעי שאני תמיד שומר עלייך מרחוק"

הוא נעלם אל תוך המעלית ומוניק חזרה לחדרו של אביה מחייכת