המציאות של היום יום מחייבת אותי לעמוד בגב זקוף מול הכל
לא להראות כלום, לא כעס, לא לחץ, לא עצבים, לא פחד
את כל זה אסור שיראו ומוניק די טובה בכך שלא יראו את הדברים הללו במקום זה היא משדרת
יהירות, זחיחות, שליטה, רוגע...
המוזר הוא שברגע שאני נמצאת לבד עם אדוני
אני לפתע משתנה ואז פתאום אני נהיית גנבת חיבוקים, נשיקות, צומי,
פתאום הקול משתנה וגם כל שפת הגוף
אז איך זה שמרוטווילר תוקפני ונובח אני נהפכת לגורה מתרפקת?
פיצול אישיות הוא הסבר אחד לקונספט
ההסבר השני יאהבו כל האדונים פה חובבי הכלבות: למה אדונים מחזיקים כלבות? כי כלבה כלפי אדונה תמיד תיהיה נאמנה ומתרפקת אבל כלפי אחרים שבאים להזיק היא מיד תקפוץ למשמר.
ההסבר השלישי מורכב הרבה יותר ולא קשור בפיצול אישיות או עולמנו כלל וכלל אלא טמון במורכבות שלי:
מוניק לא מראה חולשות, כשבאים להתקיף היא תתיש והיא תמצא את הדרך להסתדר כשידה על עליונה לבסוף. אין הרבה שיכולים להוציא אותה מגדרה
וכשאני איתו אני במקום אחר (וכן אני מודה גם היותו אדוני משנה מעט את התמונה), אני יכולה להיות מתרפקת, לקבל חיבה וחום, עונשים (למרות שמוניק משתדלת לבטלם כמו עורכת דין ממוקצעת בבית משפט), אני יכולה להפסיק להיות ברזל ולהיות אחרת.
מה ההסבר הכי נכון? אני מעדיפה את ההסבר השלישי גם כי חלק מחטא ההיבריס שלי הוא הטענה הנצחית שאני אחרת וטענות בנליות לגבי פיצול אישיות או אמרות משעשעות לגבי אדונים וכלבותיהן לא משרתות את נוסחת ה"אני אחרת", מעבר לכך אם יכולנו להסביר את עצמנו בכזו פשטות זה היה אומר שהעולם פשוט אבל העולם אינו פשוט וכך גם אנחנו כבני אדם.
ולא פחות חשוב זה נותן לי להכיר בתרומה של אדוני בכך שהוא נותן לי את המקום הזה גם כשהוא טוען שאני "גנבת" מקצועית.
מוניק לא קלה להתמודדות, לא פשוטה להבנה, אינה עובדת לפי חוקים וכללים ואינה מתופעלת עפ"י הוראות היצרן הניתנים לאדונים מול הנשלטות שלהם,
אז תודה לאדוני שמצליח ללא הוראות יצרן לתת לי את המקום הזה.