אמת

מוניק החליטה לבקש מאדונה בקשה, בקשה חריגה לא קלה לביצוע

אך בקשה שתגדיל את סיבולתה, שתגרום לה בסופו של דבר להרגיש טוב יותר,

שתעזור לה להראות לכולם של מי היא למרות שאף אחד לא ידע, אבל היא תדע

וזה מה שחשוב אחרי שכל כך הרבה מנסים לתת את סימניהם עליה, לטעון בעלות עליה

למרות שלה יש רק אדון אחד ויחיד אבל זה לא מונע מהם לנסות.

היא היתה צריכה להכנס למקום ההוא כשכל כולה נושא את סימניו וקולריו של אדונה הרי שם הכל התחיל שוב

ולו רק שבתוך תוכה תוכל להגיד רציתם, ניסיתם אבל לא הצלחתם שלו אני.

למרות שאדונה היה בחדר הסמוך היא החליטה לסמס לו מהמקלחת: "אדוני למוניק יש בקשה: היום כשנלך היא רוצה מעבר לקולר שעל צווארה להכניס את אותותייך לגופה, לחור שלך, ולישבנה וככה להגיע לשם."

לא עברו דקות ארוכות ואדונה נעתר לבקשתה אבל רק אחרי שווידא שהיא מבינה מה היא מבקשת לעצמה ואז החדיר את אותותיו לחורי גופה.

היה בזה משהו סימבולי עבורה, הקולר לצווארה מצהיר בפני כל כי רכושו של אדונה היא, הקולר שבתוך חורה מצהיר כי היא הזונה שלו, והקולר שבישבנה מצהיר כי כלבתו היא

שלו ולא של אף אחד אחר.

אחרי נסיעה ארוכה שנוחות לא היתה חלק ממנה הם הגיעו למקום ההוא, אחרי הרבה זמן שהיה לה מאד קשה להכנס לשם

כי זה תמיד הזכיר לה מה היא עברה, המאבקים, הקושי, ההקרבה

זה באמת היה אחרת היא נכנסה לשם ללא כעס, ללא פחד, מבלי להסתכל מאחורי כתפיה כל פעם

היא הרגישה בטוחה, שייכת ומשוייכת ושאף אחד לא יכול לקחת את זה ממנה.

היא היתה מוכנה לספוג את אי הנוחות בכך שהקולר שבתוך ישבנה עושה בתוכה שמות ולפעמים גם מכאיב

היא היתה מוכנה להתאפק ולא לגמור כשקולר החרוזים שבתוך חורה מאיים כל הזמן לגרום לה לגמור מול כולם

היא היתה מוכנה לעשות עוד הרבה יותר כדי להפסיק לפחד או להרגיש מאויימת ולו לפעם אחת במקום הזה

כדי שתוכל בתוכה להגיד אנחנו ניצחנו, לא אתם, שלו אני ולא שלכם.