"גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע"

אוֹמְרִים לְאִילָנֵי-מַאֲכָל: לָמָּה אֵין קוֹלְכֶם הוֹלֵךְ? אָמְרוּ לָהֶם: אֵין אָנוּ צְרִיכִים - פֵּרוֹתֵינוּ מְעִידִים עָלֵינוּ. אוֹמְרִים לְאִילָנֵי-סְרָק: לָמָּה קוֹלְכֶם הוֹלֵךְ? אָמְרוּ לָהֶם: הַלְּוַאי נִשְׁמָע קוֹלֵנוּ וְנֵרָאֶה


פרשנות-אִילָנֵי סְרָק, קוֹלָם הוֹלֵךְ לְמֵרָחוֹק,עצים שאינם מניבים פרי מרעישים ברשרוש העלים, משל למי שהוא חסר-דעת, אך נוהג להרעיש ולצעוק בעת שמביע דעתו.

"גם אוויל מחריש לחכם יחשב"

"וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה; וְהִיא, מְלֵאָה עֲצָמוֹת... וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם, סָבִיב סָבִיב; וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל-פְּנֵי הַבִּקְעָה, וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד.... וְהִנַּבֵּאתִי, כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי; וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ, וַיַּעַמְדוּ עַל-רַגְלֵיהֶם--חַיִל, גָּדוֹל מְאֹד-מְאֹד".

"בור אשר שתית ממנו אל תזרוק בו אבן".


הריקבון,כמוהו כמחלה ממארת,לא חשוב כמה תעקור את גרורותיה
היא תמיד תצמיח גרורות חדשות ורקובות יותר מקודמותיה.
"ובחרב פיפיות תעשה לך צדק"
"וכל אשר ייצק שמן על המדורה ולכל הנוהג כעלה נידף סופו שיהלך על חבל דק,הוא אשר ישחה במי אפסיים"

מראשית הבריאה האדם רצה שיאהבו אותו.
ברצונו העז למצוא חן בעיני אחרים הוא מדכא את האמת הפנימית שלו ובוחר, בינתיים, להתחזות למה ש"צריך" כדי שהחברה תקבל אותו.
אותנטיות לצערי נעלמה מן העולם.
בצרכו הראשוני של האדם באהבת הסביבה והחברה הוא מוותר תחילה על מהותו ולבסוף על זהותו ועל חייו שלו.
בעשותו כן הוא הופך חלק מן העדר ובתור שכזה קל יותר להשפיע עליו ולהפוך אותו לכלי שימוש בידי החברה.
כלי חד פעמי אותו ניתן להשליך לאחר השימוש.

" כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר, וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ, וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא...
וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ"...



אותה שמש שצדיקים מתרפאים בה היא השורפת את הרשעים כתנור בוער
ואותם הבוחרים לסמא את עיניהם ולחיות חייהם כעיוורים סופם להתעורר למציאות כואבת

"הבא להרגך השכם להורגו"




כך נאמר בתורה. ברור, שיש רוע בעולמנו, ואם לא ניתן לתקנו, אז חייבים להרוג את זה שנושא עמו את הרוע - זה התיקון שלו. לכן האדם מחויב להגן על חייו, גם אם הוא הורג את זה שמבקש להורגו.