אין לו מושג

אני מתנהגת כאילו לא, אבל זה מוריד לי.

לפעמים כשהולכים לאנשהו יחד, או אני לבד, הוא שם לי את הפלאג.

אני כל כך כועסת עליו, אני כל כך שונאת אותו, או לא סובלת אותו.

אני לא מראה את זה. אני מכריחה את עצמי להיראות כנועה ורכה. כנועה ורכה כנועה ורכה. 

כל פעם שזה קורה זה מוריד לי. זה מוריד לי ועוד, משהו בתוכי מתרחק.

אני לא רוצה פלאג בתוכי וכל כולי מתנגדת לכל כולו.

אבל הוא לא יודע.

יש איזה הסכם לא כתוב כזה ולא מדובר אף פעם ששנינו יודעים אותו  וזה היה לי ככה גם בקשר קודם.

בשביל הדבר שאנחנו צריכים אחד מהשני אנחנו משחקים משחק ומעמידים פנים שזה אמיתי. אף אחד לא יודה בזה ויקראו לזה בשם הגנאי שליטה מלמטה. גם אני באופן רשמי.

 אני באמת מצייתת. אבל אני שולחת אליו גלים לא מילוליים ולא נראים של ההוויה שלי, וככה יוצא שבזמן שבמציאות אני על הברכיים עם ידיים מאחורי הגב ומבט מושפל, והוא מביט בי במבט הנוקב שלו ומחכה לתשובה נגיד, אני מסיטה את המבט, וקצת מעפעפת בנסיון -לא אמיתי- לא לפגוש את המבט שלו. לא כי באמת אני לא יכולה להביט בו. אלא כי זה מעצים את הדבר שקורה. והוא תובע ממני להסתכל אליו, ואני עוד קצת "מתקשה" עד שהוא מנחית עלי סטירה מטורפת. 

ככה שנראה לי שאני מזינה אותו בעיקר ברעב או בהתמכרות לדבר שאני יודעת לתת לו. 

אני שוכבת על השולחן חשופה על כל פגמיי כשהוא בוחן ומכאיב ומנוכר ומשפיל. לא נוח לי ולא כיף לי ואני לא מוטרפת. אני מקווה שהוא יסיים עם זה מהר ויסתיים השלב המאתגר. 

בינתיים אני נזכרת בדברים שאני חייבת לעשות. אחרי. הוא מצלם אותי מכל מיני זוויות, שואל שאלות נוקבות. איך זה מפוצץ לי את המוח בזמנים אחרים, וכאן זה מעיק כמו שיעור אירובי שלא נגמר.

הוא בחיים לא ידע את זה, כי כדי להיות נשלטת כמו שאני חייבת להיות, אני חייבת אותו מוטרף ממני. וכניעות מטריפה אותו. ואני, יודעת את העבודה