כן כן
למי שלא קרא במגזין - הזדמנות שניה
חשבתי לעצמי שאם אריאל זילבר יכול לכתוב ולהקדיש לכלבה שלו שיר.......
אני בטח יכול לכתוב עליה סיפור
אז שם הכלבה היא אנג'י - והנה הסיפור .....
"אני רוצה אחת, אחת שתהיה ליד המיטה שלי כשאני הולך לישון. אחת שתחכה לי בבית כל פעם שאני מגיע. אחת שתשמח לראות אותי כל פעם מחדש כאילו היתה זו הפעם הראשונה שהיא רואה אותי", אמרתי לה.
וכך התחיל הסיפור, זה היה לפני שלוש וחצי שנים, ליל קיץ נעים, עליתי בגרם מדרגות קטן ומולי היא הייתה! כל כך יפה, קטנה, בלונדינית-ג'ינג'ית עיניים חומות מתמסרות. התקרבתי אליה לאט. היא הייתה ביישנית קמעה, התאהבתי בה ממבט ראשון. אין הרבה שיכולות להפיל אותי ככה, אני חושב לעצמי היום, אבל איתה זה היה שונה מהרגע הראשון ידעתי – היא, היא תהיה שלי, ורק שלי!
אספתי אותה אלי נוגע לא נוגע בגופה, מסתכל לה בעיניים ורואה חום.
רק תקח אותי ותראה כמה טובה אני יכולה להיות, אמרו עיניה, אני אעשה כל שתגיד, אתמסר אליך כול כולי, רק תקח אותי, בבקשה.
איך יכולתי שלא לקחת אותה, היא השאירה בי כזה חותם, טעם מתוק שאי אפשר לסרב לו, ובאמת לא יכולתי. הבאתי אותה אל ביתי, פתחתי לה את הדלת. היא מיד שמחה, הרגישה בבית, הלכה לה מחדר לחדר כאילו היה זה ביתה כבר שנים. נתתי לה ללכת, אני לא ממהר לשום מקום, היא תהיה שלי לתמיד!
לימדתי אותה כל מה שידעתי, והיא הפכה עם הזמן לתלמידה טובה. היתה נאמנה, וכאילו יצאה מחוברת הפעלה, ידעה מה לעשות ומתי. מתי לתת תשומת לב כשצריך, ומתי לתת קצת מרחב. הרעיפה אהבה בלי לבקש חזרה. מה אני אגיד – אני מאוהב...
היום היא עדיין איתי. היו לי כמה כמוה, אבל אף אחת לא התקרבה לה לקרסוליים, היא באמת משהו מיוחד. את כולן אהבתי, אבל היא מיוחדת. יש בה משהו שונה. אולי זאת העובדה שזאת הפעם הראשונה שהיא רק שלי בלי אדונים קודמים, בלי עבר של מישהו אחר. היא שלי – רק שלי – עבר הווה ועתיד
לפני 19 שנים. 13 בנובמבר 2004 בשעה 22:54
