אנשים בעולם....

"בואי הנה! תעמדי מולי! תסתכלי לי בעיניים! תסתכלי לי בעיניים אמרתי לך! מעכשיו אני לא מוכן לשמוע -לא רוצה...- כל מה שאני אומר את עושה מיד, זה ברור?

זה ברור?  זה ברור????

מה שאני אומר זה מבחינתך קדוש את שומעת אותי?

עכשיו תורידי בגדים...  קדימה.....!"

בלילה שולט, בערב- אבא שמכין את הבת שלו למקלחת....   הדואליות, הדואליות.... 

אותו תסריט, משמעות אחרת ל ג מ ר י ! ! !

לא, זה לא הגיוני לסיים יום לימודים ארוך כל כך רטובה...
חרמנית עד כאבבבבב
אאאאאא

הוא החליט שהוא מתחיל ללמוד קשירות...  האיש שלי....

משקיע בזה לא מעט זמן....  כל רגע פנוי (או לא פנוי)...  אפילו בנהיגה..

חוזר כל יום עם קשירה חדשה שהוא רוצה לנסות עלי.

הערב, אחרי שהשכבנו את הפיצקים, הוא העמיד אותי בסלון.

אז מה אם קר לך...  למי באמת אכפת....

טוב, הקשירה הזו...  אחד הדברים המחרמנים שחוויתי..

ידעתי תמיד שאני אוהבת להיות קשורה.  אבל העוצמות שזה הביא אותי אליהן הפעם...  לא, זה שאי אפשר לתאר...

לכל הסקרנים, התמונה שבפרופיל תבהיר את פשר הקשירה המדוברת.....

חברה, המרחק שאני צריכה לעבור כדי לראות אותך מתגמד לעומת הכיף שהיה לי איתך.....
אוהבת אותך כל כך אושה יפה שלי.....!

מנסה לתאר במילים את מה שעברתי שם...

ולא מצליחה להקטין את זה לכדי כתיבה... 

עפתי לגבהים שלא הכרתי, ולא ירדתי משם ימים ארוכים....  

נהנתי כל כך...  למדתי על עצמי דברים נוספים...  הגשמתי עוד פנטזיות...  גיבשתי לי כמה חדשות :)

זו הייתה מתנת היומולדת הטובה ביותר שיכולתי לבקש לעצמי. 

יותר מהכאב, והעונג...  העובדה שכל האנשים הנפלאים האלו הגיעו במיוחד בשבילי...  כדי לשמח אותי, לעשות לי נעים, הייתה הכי משמעותית עבורי. 

לדעת שאני חשובה, ואהובה...  אבל באמת, כי עושים בשבילי.. לא רק כי אומרים לי...   

צחקתי...  מלא...  גם כשכאב...  ולא האמנתי על עצמי כמה שטוב לי...  

פחדתי מאוד...  מכיסוי העיניים, מהלא ידוע..  ובסופו של דבר, שם טמון הכיף האמיתי.  

אם אני לא רואה אחרים, הם בטח לא רואים אותי. (נכון?) ושם, כשקיבלתי את החופש והלגיטימציה להיות "לבד" (לפחות בראש), היה לי פתח ליהנות באמת....

אוהבת אתכם כל כך...  ומחכה בקוצר כבר לפעם הבאה...  

אני    רוצה    עוד    כאב     

זהו!  אמרתי את זה :)

}}{{

נ.ב 

לא בציצים לא בציצים לא בציצים

הרגע הזה, כשאת יושבת במספרה, ומישהו מבקש לשתות, אז האיש שאיתו רץ ומביא לו צלחת כדי שירד לשתות מהרצפה.....
וואו....

כבר שלושה שבועות אחרי לידה...
ולא קולטת בכלל שהייתי בהריון.
לא כי מרגישה נפלא. ההפך. גיליתי דווקא שדיכאון לפני לידה לא מנטרל את זה שמבטיחים לנו אחריה..
זה פשוט שההריון הזה היה כל כך לא צפוי.. כל כך מוזר, קשה, מלא תהפוכות.. פנימיות בעיקר, שאני לא קולטת שזה היה ונגמר..
מסתכלת על הפצפונת ולא מאמינה שהיא הייתה בתוכי.
אבל בכל זאת מצליחה לאהוב אותה יותר. בשנייה לא הייתי מוכנה לעוד ילד. עגיין הייתי בשוק מהראשון. היום יותר מוכנה. כאילו שהידיעה שהיא הקטנה, שלאאהיה שוב בהריון (זו לפחות התוכנית של האדון) גורמת לי להאחז בכל שנייה איתה...

בעיקר מבולבלת. עצובה הרבה מסיבות לא ברורות.. מתגעגעת לנשום קצת אוויר מלא בסיגריות באיזו פינה חשוכה במועדון..

אבל אחרי.. ובתחילתה של דרך... יהיה טוב...
או כמו שהקטן שלי אמר לי הבוקר: "אמא, אני אהיה בסדר, את תראי שאני אהיה בסדר, וגם אחותי.. אני מבטיח לך" אז נסמוך עליו... הוא בטח יודע..

אין דרך מתוחכמת להגיד את זה...

בהריון....

עייפה. יותר ממה שאפשר לתאר או לדמיין.
ועצובה.. כל כך עצובה.
לא אוהבת את העבודה שלי. סובלת פה. אנשים איומים. קליקה סגורה של אנשים שלא מוכנה לקבל לתוכה אנשים חדשים. סוגרת ומונעת כל נסיון להיכנס לתוכה. נורא.
באה בבוקר ויושבת. מול המחשב. מול וואי-נט. פייסבוק. כלוב. משחק מטומטם של דגים שמצאתי בנייד.
נטרפת מחוסר מעש ומחוסר שיחה.
והילד חולה. ממש חולה.. פצעים בכל הפה. לא אוכל ולא שותה. לא ישן בלילה. בוכה כל הזמן.
מיואשת.
לא יודעת מה לעשות עם עצמי כבר.
לרגעים, מצליחה להביע אופטימיות.
אבל בפנים, לא באמת מצליחה למצוא סיבה יותר. להמשיך.
נהיה לי קשה מידיי. כואב.. ארוך.
מעיק.
ולא מוצאת מישהו שמסוגל לשמוע ולהכיל. אולי אני זו שלא מוכנה באמת לפתוח.
מגיעה הביתה ובשניה שהילדים נרדמים קורסת.
מנסה לא לחשוב יותר מידיי. לערפל מודעות.
בינתיים ללא הצלחה.
שונאת. את כל מה שאפשר לשנוא.
שונאת.

חג שמח!