אנשים בעולם....

עייפה. יותר ממה שאפשר לתאר או לדמיין.
ועצובה.. כל כך עצובה.
לא אוהבת את העבודה שלי. סובלת פה. אנשים איומים. קליקה סגורה של אנשים שלא מוכנה לקבל לתוכה אנשים חדשים. סוגרת ומונעת כל נסיון להיכנס לתוכה. נורא.
באה בבוקר ויושבת. מול המחשב. מול וואי-נט. פייסבוק. כלוב. משחק מטומטם של דגים שמצאתי בנייד.
נטרפת מחוסר מעש ומחוסר שיחה.
והילד חולה. ממש חולה.. פצעים בכל הפה. לא אוכל ולא שותה. לא ישן בלילה. בוכה כל הזמן.
מיואשת.
לא יודעת מה לעשות עם עצמי כבר.
לרגעים, מצליחה להביע אופטימיות.
אבל בפנים, לא באמת מצליחה למצוא סיבה יותר. להמשיך.
נהיה לי קשה מידיי. כואב.. ארוך.
מעיק.
ולא מוצאת מישהו שמסוגל לשמוע ולהכיל. אולי אני זו שלא מוכנה באמת לפתוח.
מגיעה הביתה ובשניה שהילדים נרדמים קורסת.
מנסה לא לחשוב יותר מידיי. לערפל מודעות.
בינתיים ללא הצלחה.
שונאת. את כל מה שאפשר לשנוא.
שונאת.

חג שמח!