אנשים בעולם....

כבר שלושה שבועות אחרי לידה...
ולא קולטת בכלל שהייתי בהריון.
לא כי מרגישה נפלא. ההפך. גיליתי דווקא שדיכאון לפני לידה לא מנטרל את זה שמבטיחים לנו אחריה..
זה פשוט שההריון הזה היה כל כך לא צפוי.. כל כך מוזר, קשה, מלא תהפוכות.. פנימיות בעיקר, שאני לא קולטת שזה היה ונגמר..
מסתכלת על הפצפונת ולא מאמינה שהיא הייתה בתוכי.
אבל בכל זאת מצליחה לאהוב אותה יותר. בשנייה לא הייתי מוכנה לעוד ילד. עגיין הייתי בשוק מהראשון. היום יותר מוכנה. כאילו שהידיעה שהיא הקטנה, שלאאהיה שוב בהריון (זו לפחות התוכנית של האדון) גורמת לי להאחז בכל שנייה איתה...

בעיקר מבולבלת. עצובה הרבה מסיבות לא ברורות.. מתגעגעת לנשום קצת אוויר מלא בסיגריות באיזו פינה חשוכה במועדון..

אבל אחרי.. ובתחילתה של דרך... יהיה טוב...
או כמו שהקטן שלי אמר לי הבוקר: "אמא, אני אהיה בסדר, את תראי שאני אהיה בסדר, וגם אחותי.. אני מבטיח לך" אז נסמוך עליו... הוא בטח יודע..