אמנות המסכה

לסדן!

נכון שזה הגיוני לחלוטין לקרוא את "פטיש" בתור fetish???

בחיי שזה קרה לי בצ'אט עם חברה.

מי אמר "פרויד" ולא קיבל סיגר?

התלוננתי בפני חברה על בחור שיצאתי אתו לדייט אחד מוצלח, ומאז עושה כל שבכוחו כדי להמאיס את עצמו עליי בעזרת נוכחות יתר וירטואלית וטלפונית. תגובתה הייתה "טוב, את לא יכולה לרצות סאב ולא לקבל כלבלב."
עובדה, אני יכולה.
כל מערכות היחסים שניהלתי עד כה, ושהיו בין הסדינים בדסמיות למהדרין, התנהלו על בסיס של שוויון והערכה הדדית (עד שהן הפסיקו להתנהל כך, ולכן גם הסתיימו). אני לא רוצה אומר הן. אני רוצה גבר חזק ודעתן, שיודע מה הוא שווה - ובגלל זה אין לו בעיה להתמסר לי. מישהו דומיננטי כלפי חוץ, שרק אני, בפרטיות חדר השינה שלנו, מוציאה ממנו את הסאב. גבר שיידע להתווכח איתי, לדון איתי בעניינים ברומו של עולם - וגם לא ברומו של עולם. גבר שיאתגר אותי.
גבר.
לא כלב.

הייתה לי שיחה עם ידיד על פומביות. הוא רמז שלנשים שמאתגרות את תפקידי המגדר קל יותר מאשר לגברים שמאתגרים אותם. שאנשים מאוד מאויימים מכך שגבר כביכול "מחליש" את עצמו, אבל בעצם אין מקביל גברי לז'אן ד'ארק.
ההבדל הוא שגברים מעולם לא נזקקו לז'אן ד'ארק. נוח מאוד לשכוח שאירופה הייתה פעם הרבה יותר פתוחה בכל מה שנוגע למיניות. כלומר, למיניות גברית. בימי לואי ה14, שנעל עקבים והתאפר, גברים יכלו לעשות כל מה שעלה על רוחם. להתלבש כפי שרצו, להתאפר כפי שרצו, לשכב עם כל מי שרצו. והנשים? עדיין לבשו שמלות מנופחות וחותנו כרכוש לכל המרבה במחיר הנדוניה. הגבולות המגדריים של הגברים תמיד היו גמישים יותר, אפילו בתקופות הכי פוריטאניות. נשים נזקקו לגיבורות נחרצות כמו ז'אן דארק וקת'רין הפבורן על מנת להעז ולחרוג ולו במעט מהתבנית.
וזו הסיבה שאני כנראה לעולם לא אהיה פומבית. כי אפילו במדינות הצפון- אירופאיות הליברליות ביותר עדיין שופטים לחומרה נשים שאוחזות בשוט.
ברוכים הבאים למסכה המסוגננת שלי.