התחלה חדשה

אתמול קרה משהו מוזר,
אולי לא כל כך מוזר בהתחשב באי היציבות הרגשית שלי לאחרונה..
בבילבול הזה שמאיים בכל יום להוציא אותי מדעתי. תמיד מגרד את פני השטח אבל חוזר תמיד עמוק למצולות מהם הגיע..
בחירת המילים שלי מצחיקה אותי.. המילה ״מצולות״ בפרט, תמיד שנאתי את הים.. הוא תמיד הפחיד אותי יותר מכל דבר אחר.. אין תחושה יותר מבעיטה בעיני מזאת שמתעוררת בי שאני מכניסה את הראש לתוך המים ורואה את האינסוף הכחול הזה.. ככה אני מרגישה כשהבילבול שלי מחליט לצוף פתאום. חסרת אונים באין סוף של כחול גדול..
אתמול הוא איים להכניע אותי.. הוא התעורר מהערה קטנה שלו, היא הייתי כל כך לא משמועיתית עד כדי שאני לא זוכרת מה היא הייתה..
מה שחשוב זה שהיא הדליקה את הפיוז ופתאום בלי להוציא מילה חתכתי למקלחת.
עמדתי מתחת למים הרותחים, רותחים מדי, ובכיתי, נחנקתי מבכי, בשקט, שאף אחד לא ישמע ויכנס ויפריע לי לבכות.. בכי בלי דמעות, אבל כואב כזה, כזה שהיה מתלווה לדפיקת הראש בקיר אם לא הייתי מתביישב מעצמי לעשות את זה.
וכל הזמן הזה אני מנסה לחשוב למה לעזאזל אני בוכה.. והראש ריק..

נרגעתי, וחזרתי למיטה, הוא כבר נרדם, הסתכלתי עליו ונזכרתי שוב כמה אני אוהבת אותו, נזכרתי בכל הטוב שהוא עושה לי.. הרגשתי צורך לפצות אותו עבור זה שבכיתי, שעצוב לי כל כך למרות שהוא מעניק לי כל כך הרבה, על כך ששום דבר אפעם לא מספיק לי.. אז שלחתי יד לתחתונים שלו, והתחלתי לעשות לו ביד, הוא נשאר בעיניים עצומות, מחויך, נאנח.. עבדתי לאט שירגיש כל מילימטר של תנועה. שלחתי יד אל השמן, שבמקור נקנה כדי לפנק אותך והמשכתי לשחק..כשהוא גמר.. עשיתי לו מסז׳ בכפות הידיים, ואז. קיצים בכל הגוף כמו שהוא אוהב.. ואז כשהוא נרדם, חיבקתי אותו והכל היה שוב בסדר.

הבוקר התעוררתי כמו בכל בוקר, עצובה וממורמרת..

אני מספרת לך את זה עכשיו, לפני שאנחנו נפגשים כי אני חייבת להוציא את זה מהסיסטם שלי.. למה אני לא מחכה ליותר מאוחר? כשנפגש? כי אני לא רוצה להתעסק בזה היום.. כשאתה נוגע בי אני זוכה לכמה דקות של חסד ושקט מכל הרעש שיש לי בראש.. והיום אני צריכה קצת שקט..